החלטה חשובה

בחסדי ה' עמדתי בעת האחרונה בפני החלטה חשובה מאוד באשר להמשך עבודה במקום מסוים. האם לסיים וללכת הלאה? האם להישאר? כדי שיובן, זה מקום שקרוב ויקר מאוד לליבי, ובו קשרים רבים של חברות וידידות אמת, של הערכה הדדית והזדהות רבה לאורך שנים ארוכות (עקב סיבות השמורות עמדי לא אומר את שם המקום, וזה גם לא המוקד של הטור).

ממלכת הצללים

ראיתי שאני צריך לתת תשובה כי עוד מעט נגמרת השנה, אך אני קרוע מבפנים. מה אעשה? אנה אפנה? מה נכון? מה אמתי? מה שקרי? הנפש נזרקה לצפון ולדרום ולכל רוחות השמים. תוך כדי הבירור עלו וצפו עניינים ששייכים למהות העניין, נקודות אמת שהייתי צריך לעמוד מולן, ובו בזמן עלו, או נכון יותר הסתערו והתערבבו, נציגי ממלכת הצללים, חלקי הסטרא אחרא, שאינם רוצים לאפשר את הבהירות ואת האור של האיש הישראלי, שהרי הבהירות והאור ייצרו שמחה של התרת הספקות, ואת זה הם לא יכולים לסבול. מכוערים אלו מנסים לשאוב את האדם לתוך ניגון של אשמה, עצבות ופחדים, שהם חומר הדלק של ממלכת השקר הזו, שכעשן תכלה בקרוב ממש, אמן.

ובחרת בחיים

בשכל הישר, בהיגיון הפשוט, אמרתי לעצמי שאחכה שאמצא משהו אחר, איזה מקום ומקור פרנסה חדש, ובינתיים גם אמצא את הדרך להגיד למעסיק שאני רוצה לעוזב, אך ודאי שזה לא לעכשיו. וגם לא לעכשיו, ולא לעכשיו... אין כמו דחיית ההתמודדות עם ההחלטה, אך מסתבר שזה גם תכסיס של אותה ממלכת רשע, דחיית השעה מתוך הסברים רציונליים, שכליים.

לאט-לאט נדחפתי לזמן שכבר אין בו חירות ובחירה ממש, שהוא כבר זמן אחרון. ואז נאלצתי להחליט מתוך דוחק וחוסר שקט, מתוך הגברת הדינים שהצטברו בזמן דחיית ההחלטה. התוצאה לרוב היא אחת משתיים: או שנישאר באותו מקום ממורמרים וחסרי חיות, חשים שלא ממש בחרנו וממשיכים מתוך אינרציה ולא באמת יכולים לעמוד מאחורי ההחלטה אלא חשים שזו יותר ברירת מחדל, וזו צורה איומה להתחיל בה את השנה, או שנידחף החוצה בצורה צורמת, ללא יישוב הדעת. נאמר מילים שלא רצינו, נשלוף תגובה לא מבוררת שמעוררת דינים גם בצד השני, ושנים של קשרים והערכה עלולים לרדת לטמיון. ואז אמנם נלך למקום אחר, אך איך הולכים? הנפש מלאת חרטה ואשמה.

הביטוי העיקרי של ממלכת הרשע של הסטרא אחרא הוא לא מה להחליט אלא העיקר שלא תהיה לנו השלמה עם ההחלטה, שלא נחוש טוב עם עצמנו בעקבות הבחירה. ממש בשביל זה צריך את הצדיקים שילמדו אותנו גם על המהות האלוקית וגילויה וגם על ההתנהלות של הצד ההפוך.

רבי נחמן למשל מסביר שממלכת הטומאה אינה מתעניינת בעבירה שעברנו אלא בעצבות שתבוא בעקבותיה, ועל זה מתנהלת המלחמה האמתית. כי אם היא הצליחה שנתעצב, זה מבטיח שלא נעשה עוד הרבה דברים טובים שיכולנו לעשות.

ברגע שה' ברחמיו זיכה אותי לזהות שאני מידרדר למקום הזה, מיד הזדעקה הנשמה וביקשה להחליט ממקום אחר, מתוך חירות, ללא פחדים, למצוא אמת פנימית מיישוב הדעת, לקבל אחריות אמתית, לקיים "ובחרת בחיים". זיהיתי שהנה, הגיע הזמן לעמוד מול הבחירה באמת, עכשיו!

ואני תפילה

בהתחלה עלו כל מיני צורות חיצוניות של בירור: מה הרווח ומה ההפסד (מה שכל פסיכולוג ישאל אותך)? השכל טחן לנפש את הצורה ללא הועיל, ואז נזכרתי שאני יהודי. איך יהודי מברר דברים? תפסתי אומנות אבותיי ויצאתי לשדות, לשוח ולהתפלל לבוראי. דיבור כן וישיר בשפה שלי, רק אני ובוראי, בורא הכול שיודע הכול על הכול, מלוא כל הארץ כבודו. "הביאני המלך חדריו ותחי נפשי". כמה שוכחים את זה ביומיום.

שפכתי את נפשי לפניו, שיתפתי את פחדיי, הודיתי על העבר וביקשתי על העתיד. עוד לפני שהגיעו התשובות, התפילה בעצמה ייצבה את נפשי, יצרה מנוחה גדולה שהיא תוצאה של ההרגשה שאני בידיים טובות. הכי טובות. הרגשה שאני עושה סוף סוף את הפעולות הנכונות בנושא שעלה בחיי. הרי כבר ידוע שכל החסרונות הם באמת כדי ליצור קשר, להיפגש עם ה' בכל פעם מחדש. והנה דווקא בהחלטות החשובות יותר אנו לכאורה אומרים שנסתדר לבד...

המשכתי כמה ימים: "אבא, אין לי מושג מה לעשות, אני ממש חסר אונים בעניין הזה, ממש צריך את עזרתך". לכאורה בלי קשר, אך באמת עם קשר ישיר. כי ברגע שהתפללתי פתחתי צינור ישיר לה' כדי שישפיע עליי, ועכשיו אני צריך רק להיות ערני, להכין כלי בלב לתשובה שלו.

עליתי לירושלים לשיעור והגעתי מוקדם בסייעתא דשמיא. מה עושים? מה עשה כלב בן יפונה? רץ לקברי צדיקים, למצוא עצה ולהינצל מעצת רשעים. עד מהרה מצאתי את עצמי משתטח על ציונו הקדוש של אביהם של ישראל הרב מרדכי אליהו זצ"ל, געוואלד, געוואלד. איזה ציון, איזה צדיק... והנה שם ללא שום הכנה עלתה מחשבה בלבי שאני צריך לעזוב את מקום העבודה ולהודיע על כך בהקדם. בהירות כזאת לא הייתה עד כה, והיה לי ברור שזה בהשראת הצדיק הטמון במקום. יצאתי משם בהרגשה בהירה לצאת עם ההחלטה לדרך.

למחרת הגעתי למקום העבודה שלגביו נעשה הבירור, "ואני תפילה". מהבוקר פניתי לה' ברצף של קשר כזה של מחשבה ודיבור ישיר וגעגוע ושמחה ודאגה, אך הכול מולו ואתו, אני לא לבד, ואז הכול בסדר, הכול טוב (אוי, כמה הוא יתברך רוצה שנחיה ככה ביומיום גם ללא סיבה, הרי זה המקום הנפשי המתוקן של האיש הישראלי, "שיוויתי לנגדי תמיד", קביעות של קרבת ה' ודבקות בו כדרך חיים, ולא רק לנוכח בעיות).

נוכח על נקי

הלכתי למקווה, אמרתי תיקון הכללי, וזהו, כבר ישבתי עם המעסיק. הבעתי בפשיטות את מקומי, את רצוני לעזוב, מלא בהכרת הטוב, בעוז ובענווה שנובעים רק מכך שידעתי שה' עמי. השפתיים דיברו בבהירות ובתמצות את שהרגיש הלב. נכחתי על נקי, לא הפרזתי ולא החסרתי, דייקתי את מקומי העכשווי מתוך שקט, ממנוחה.

אף על פי שזה לא היה פשוט הלכתי אחרי כן שוב ליערות ולשדות כדי לבדוק מה אני חש בנפשי. וזה היה פלא: לא היו שם אורות גבוהים של שחרור וכן לא חושך של אשמה או "אני לא בסדר", אלא שקט, "מנוחה שאתה רוצה בה". והודיתי לו בדמעות שקטות לא על ההחלטה אלא על הדרך, על שזיכה אותי להגיע להחלטה בדרך שדרכו בה אבותינו ודוד המלך וכל הצדיקים.

בדרך

רבי נחמן פותח את הסיפור הראשון בספר הקדוש 'סיפורי מעשיות' במילים אישיות שמקדימות את הסיפור עצמו: "בדרך סיפרתי מעשה, שכל מי שהיה שומע היה לו הרהור תשובה".

החסידים מדגישים שם את המילה בדרך. זה מהפך, שהדרך היא מטרה בפני עצמה. כלומר, התנועה שבתוך הספקות, הגעגועים לאמת עד ההגעה (שהיא ההחלטה), הם לא פחות מעצם ההגעה. אני יודע ומרגיש שהדרך שעברתי כדי להגיע להחלטה החשובה הזאת אולי משמעותית יותר מעצם ההחלטה.

התפילות, הקשר האישי הפנימי עם ה', ההעמקה של גילוי פנימיות נפשי, בתחילה את פחדיי וכאביי (שבאמת לא קשורים דווקא לעניין עצמו אלא נמצאים שם תמיד, רק העזתי לפגשם), ובעומק ששורשם של פחדיי הוא דחף (פחד אותיות דחף) לאמת, לקרבת ה'.

ה' נתן לי לחוש עד כמה אני אהוב ורצוי ועד כמה יקרה לו הדרך שלי, הכנות, הפשיטות והתמימות שלימדו אותנו הצדיקים; כמה טוב, כמה אמת, כמה שמחה ודבקות פגשתי שם במעמקים, כמה הוד והודיה. לא הייתי מוותר בחיים על הגילויים האלה של הדרך, ונוסף על כך הרי מצפות לי עוד החלטות משמעותיות רבות בחיי.

אך ב"ה יש דרך ויש מורה דרך, מדריך מעולה שמכיר ויודע את כל הדרכים. הוא אפילו ברא אותן. אני ממש ממליץ עליו, אין עליו, אין עוד מלבדו...

עולם קטן - כתבות