כיף חיים

עיקר החוויה של ליל שבעות הייתה של נעימות ומתיקות. לא אורות אינסופיים וגם לא מאמץ וכבדות, אלא פשוט תנועה שקטה ונעימה של חיבור פשוט לזמן, ללימוד, לחברים סביבי. רגע אוכלים משהו קטן ומברכים לפני האכילה ואחריה בנחת, במתינות. לא צריך ללכת לשום מקום, אפילו לא צריך ללכת לישון, והנה רגע של שיחת חברים טובה ורגעים ארוכים של נוכחות פשוטה באותיות ותיבות התורה הקדושה שבכתב ושבעל פה, מדרשים וסודות, והכול בניגון נעים ומשוחרר. פעם, בגלגול הקודם, לפני התשובה, היינו אומרים: "לעשות כיף חיים", כך חשתי. זו הנקודה שנפתחה לי. אולי זו קבלת התורה הפרטית שלי, ואני רוצה לתת ממנה.

המילים 'כיף חיים', 'נעימות', 'שחרור', מייצרות בקרב הציבור הדתי רגשות מעורבים, לרוב נטייה לזלזול ודחייה כלפיהן. "מה זה כיף? נעימות? באנו לעבוד, לעשות, לתקן, לא באנו לשחק כמו החילונים" וכו'. ואם כבר יש רגש פשוט של נעימות וכיפיות, או שהוא נעלם ונדחק למרתפי הקג"ב שבתת-הכרה, או שאם פוגשים את הנעימות הפשוטה מתקשים לחוש בה בצורה נקייה ופשוטה; עולים רגשי אשם או שמיד מחפשים משהו לעשות כדי להצדיק את הקיום האישי.

לצאת ממבוך העכברים

אני פוגש נשמות רבות של יראי ה' קדושים אך חמורי סבר. ארשת של רצינות תהומית מתוחה תמיד על פניהם ותחושת כבדות נמשכת מלווה כל מחשבה, דיבור ומעשה. אני יודע לזהות זאת כי אני מכיר את זה מבפנים, בתוכי: אנו מפריזים בדרישה העצמית, איננו מניחים לעצמנו, אנו שוטפים את פנימיותנו הנפלאה באינסוף מחשבות מוסר ותיקון ומייסרים ומעציבים את נפשנו (ודאי שהכול בשם ה', באישור הבד"ץ).

כל תנועות הנפש האלה חוסמות את האפשרות של הקשר הפשוט והבריא עם עצמנו ועם סביבתנו, גם בגשמיות, במשא ומתן במקום העבודה, וגם ברוחניות, בקשר עם התורה ועם מצוותיה. רבי נחמן אומר שצריך להתפלל להרגיש את הנעימות שיש בתורה. לצאת ממבוך העכברים המלווה בתחושה ש"זה לעולם לא מספיק". לאורך זמן זה גורם לתורה להיות משא כבד, שבחוץ מקיימים "כי אין ברירה, אני דתי" ובפנימיות הלב רק רוצים להיפטר ממנו, חס ושלום, או שהאדם נעשה קדוש מעונה, מלא קפדנות כלפי כל מה שאינו מתנהל כמו שהוא רוצה.

לא קובלים – מוסיפים

בואו ניקח דוגמה קלה: הניצחון באירוויזיון. בעלי התדר הנוקשה (הם יקראו לעצמם 'אנשי האמת') יגידו: "זה ממש חילול ה', מושב לצים. זה הייצוג שלנו בעולם?! ככה נראית יהודייה?! איפה הקדושה, הטהרה, איפה שפת הקודש?" מצד אחד הם לגמרי צודקים, אין דבר יותר צודק ואמתי מזה. הם ותלמידיהם יגידו: "היחס שלנו הוא-הוא האמת, הוא צורת ההסתכלות של ה' ממש, ולא צריך לטשטש את האמת או לייפותה". אך אז בא הרב קוק הקדוש ומספר לנו על תדר אחר לגמרי של יחס כלפי המציאות הלא מתוקנת: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה" (ערפילי טוהר עמ' לט).

הצדיקם הטהורים מלמדים אותנו שהגילו האלוקי גדול ועמוק הרבה יותר ממה שהוא נראה. הם אינם נבהלים ואינם מתבלבלים מהצורה החיצונית הלא מבוררת. זו נשיאת הפכים עצומה: מצד אחד רואים שהחיצוניות דורשת תיקון – הלבוש, המילים, ההתנהגות – אך במבט פנימי אפשר בקלות רבה לראות כמה גילוי אלוקות יש כאן, כמה אומץ והתמודדות עם החיים, עד כמה הניצחון הזה מבטא את הסיפור של העם היהודי בבחינה מסוימת (ודאי לא בכול). הנה החלש והדחוי מגלה אומץ וכוח, וכל דחייה כלפיו רק מעוררת אותו לגלות יותר את אורו, "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

זו הסתכלות שדורשת מאתנו עומק בתוך עומק, שבשבילה חייבים לקבל מהצדיקים האמתיים שבכל דור כדי להיות כלים ראויים לגילוי האלוקי באמת. היא דורשת נשיאת הפכים גדולה ויכולת לעשות "הכנעה, הבדלה, המתקה" (כפי שאמר הבעש"ט במקומות רבים). כלומר, לומדים להכניע ולהבדיל את הצורה החיצונית ומגלים שם עמוק בפנימיות המציאות את הניצוץ האלוקי הטהור, המתוק, המחיה את הכול.

האחדות שהם מרגישים בעצמם

במקום נוסף יש אולי הסבר ליכולת הזאת לחבר את הכול וללמד זכות, ומאליה עולה הסיבה לצורה ההפוכה, שלא רק שלא מצליחים ללמד זכות אלא אפילו יש כבילה אל המציאות ודחייה ממנה. הדברים לקוחים מתוך הספר הקדוש 'שמונה קבצים' (ג, לב), ששם הרב מדבר בהרחבה על הצורך להפוך את הכול לזכות ולטוב, כדרך רבי שמעון בר יוחאי, שאמר: "יכולני לפטור את כל העולם כולו מן הדין", ואלו דבריו בתמצות: "האחדות הגדולה שצדיקים טובים אדירי הקודש מרגישים בעצמם מרוב אהבתם את כל היצור שהיא הולכת ומתרכזת בצדיקי ישראל באהבת ישראל האידיאלית היא ממשכת את אור החיים וסודו של כל יחיד ויחיד ומהפכת את כל הנטיות היחידיות והמעשים שלהם לטובה ולקדושה".

אולי יש כאן רמז לכך שהיכולת להפוך את הכול לטוב ולקדושה טמונה ב"אחדות הגדולה שמרגישים בעצמם מרוב אהבתם". כלומר, אדם שמכיל את כל חלקי נפשו באחדות ובהשלמה יהפוך הכול לטוב, ולהפך, ככל שלאדם יש יותר סתירות פנימיות או חלקים שלא פגש בעצמו ולא למד לאהוב, הוא לא יוכל ללמד זכות במקומות אלו באחרים. והרב מסיים שם שצדיקים אלו "מסירים באור נשמתם את הקיר החוצץ של החולשה האנושית, המבדלת ביניהם ובין האלוהים וטובו" (שם).

האיזון הקדוש

ודאי יש מי שאומרים עכשיו בלבם: "או, עוד אחד חפיפניק מהניו-אייג' שבא לשחרר את העולם מעול תורה ומצוות ומחפש רק את הכיף והנעימות". אם זה מה שבלבכם, דעו לכם שזה עוד יותר מעיד על כל מה שכתוב למעלה, שמתקיים בנפשכם. זו הפעולה הקבועה של בעלי התדר הנוקשה הזה (שאני הייתי ראש הקבוצה שלו). לעומת כל דיבור של רגש פשוט עם החיים נוצרת התנגדות שכמו מגנה על המקום המוכר.

ודאי שאין הדברים באים לגרום חס וחלילה זלזול, עצלות וחיים של הפקרות, אלא כדי לעורר את האיזון הקדוש, את דרך המלך הקדושה של האמצע, של מידת הדברים, של המדידות בהסתכלות. המקום הזה, המאוזן, אינו תאוריה אלא יש לו מדדים בחוויה הנפשית. במקום הזה יש מנוחה, יש שמחה, יש הרגשה של מקום לכל אחד; אין שם הקפדה, אין שם זלזול, אין שם ציניות; יש שם פתיחות, מחשבות טובות, נעים שם וכיף.

האדם חש קרוב, אהוב, שיש לו מקום בעולם, שהוא לא צריך להתנצל או להצטדק וגם לא להשתלט ולומר את המילה האחרונה. ממש כיף חיים, המקום הזה. זה מה שנקרא 'לעשות חיים' באמת, ולא לברוח מהחיים לחו"ל ולמסכים גדולים וקטנים וכו'. כי מתחיל להיות נעים ומלא ומשמח מבפנים, מהקשר הפשוט עם הרוחניות ועם הגשמיות, עם העבודה, עם בני הזוג, עם הילדים, עם התפילה, עם לימוד התורה; הכול יותר בהשלמה.

בהפוך על הפוך הנעימות הזאת מייצרת לאורך זמן רצון הולך וגדל לתקן, להוסיף קביעות לתורה, להוסיף קדושה, לא מהכרח וציווי חיצוני. כמו שלא צריך לשכנע ילד שגלידה זה טוב, כמו שלא צריך לריב אתו בהשכמת הבוקר כאשר יש טיול בבית הספר כי הוא חש מבפנים את הכיף ואת הנעימות שבזה, כך גם האדם יוצר קשר נעים וטוב עם הרוחניות, קשר של רצון טבעי עם התורה הקדושה, וכך גם יהיה לו כוח ללמוד בצר לו, כי עיקר הקשר שלו הוא בטוב ובנעימים, קשר פשוט וטבעי, וכך התורה אינה רק סותרת את הרצון הטבעי שלו אלא יוצרת התאמה והשלמה. יהי רצון שנזכה לנעימות ולכיף חיים אמתי, אמן ואמן.

עולם קטן - כתבות