שבת - ארוחה אחת ארוכה

אמירה רווחת זו, שנאמרת תדיר ספק כתלונה ספק בסיפוק, קולעת לענ"ד לעיצוב עדין של יום השבת. ליום השבת אכן יש "מסגרת" של סעודה אחת ארוכה, אותה עיצבה ההלכה בכמה דרכים:

1. המזון מהווה את עיקר המצווה לענג את השבת, שהיא כהגדרת הרמב"ם אחת מארבע המצוות של שבת ומעצבת במידה רבה את אופי היום. אמנם הרמב"ם מנה בתוך הגדרתו למצוות "עונג שבת" גם פעולות אחרות מלבד אכילה ושתייה , אך בהתייחסות הגמרא מובאת רשימה של מאכלים כביטוי לעונג שבת , ובמקורות ראשונים רבים מתייחסים לאכילת סעודות כקיום מצוות עונג שבת. ההלכה המחייבת שלוש סעודות בשבת, ובציעת שתי-הלחם, מעצימה את נוכחות האכילה בשבת. לכך מצטרפת העובדה שציווי בני ישראל על השבת נעשה לראשונה בהקשר למזון – איסוף המן . 

2. המסגרת של שבת היא הקידוש וההבדלה שמבטאים את מצוות "זכור", והם מוצמדים לשתיית יין ולאכילה. קידוש (שמוגדר עקרונית כפעולה שיש לעשותה "בכניסתו", צמוד ככל האפשר לכניסת השבת ) חייב להיעשות במקום סעודה , ובהבדלה –אנו מבצעים טקסים שבעצם בעולמם של חז"ל היוו סיום של סעודה – ברכה על כוס יין ועל בשמים, שנקראו "מוגמר" והיו מביאים אותם לסועדים לציון סוף הסעודה. לאחר השלבים האלה, שמסיימים את השבת באותו אופן שבו מסתיימת סעודה, מברכים מיד על הנר – ובכך מבצעים למעשה את "ההבדלה" עצמה, עוברים מתחום השבת אל תחום החול, ומברכים על כך את ברכת המבדיל. כך ששבת מתחילה בצמוד לסעודה ומסתיימת בסיום סעודה, ויש כאן עיצוב של השבת כולה כמעין סעודה ארוכה. בהבנה זו תומכת ההלכה שאין לאכול לפני הקידוש  ואין להתחיל אכילה של מוצאי-שבת לפני ההבדלה .

3. אחד הנושאים התופסים מקום משמעותי ביותר בהיקפו בהלכות שבת הוא נושא העירוב. שני סוגי העירוב – עירוב חצרות ועירוב תחומין – מחייבים באופו עקרוני שימוש במזון . העירובים בעצם מגדירים את "שטח המחיה" של האדם והקהילה בשבת, שנקבע עם כניסת השבת בבין השמשות; הם מוסיפים ל"קדושת הזמן" של השבת גם "קדושת מקום". בכך בא לידי ביטוי העיצוב של השבת בתורה, כמהות שתחומה לא רק לזמן מסויים, אלא גם למקום מסויים – ללא עירוב, יהיה המקום הזה ארבע האמות של האדם או רשות היחיד שלו, והערוב יכול להרחיב זאת. העובדה שהערוב מחייב שימוש במזון מוסיפה להגדרת השבת כמעין סעודה – יש בה את המרכיבים של זמן מסויים, מקום מסויים ומזון.

אם אכן נתבונן בשבת כמעין סעודה, ונרצה להבין מה משמעות המודל הזה, נצטרך להתחיל לשם כך בבחינת הסעודה כמושג. מהי בעצם סעודה, מה היא מבטאת, למה היא משמשת?

 

סעודת יחיד, סעודת יחד

דומני שיש צורך להבדיל הבדלה יסודית בין אכילה לסעודה. אכילה היא עצם הפעולה של צריכת מזון, ההכרחית להישרדות. סעודה היא המעשה המעובד, המעוצב חברתית ותרבותית, שבמסגרתו נעשית הפעולה של אכילה.

מהו אופי מעשה הסעודה? מהי החוויה הקיומית שמתרחשת כאשר אדם סועד? 

נראה שסעודה היא אחת האינטראקציות החברתיות הבסיסיות. ברגע שכמה בני אדם אוכלים יחד, יש לכך ערך חברתי, ולכן כל תרבות מגדירה ומפתחת מערכת כללים סביב סיטואציות של סעודה. 

ההלכה נתנה לסעודה משותפת מעמד שונה מזה של אכילת-יחיד, ע"י מצוות הזימון. העובדה שבסיום ארוחה משותפת מתבצעת ברכה משותפת, מבטאת את היות הסועדים מעין קהילה קטנה בעלת ערך דתי – דהיינו, התקבצותם יחד לצורך אכילה הופכת את הברכה שלהם לשונה מברכה של יחידים. הדיונים המסועפים בנושא הגדרות ה"יחד" המאפשר זימון מתלכדים כנראה סביב התנאי שלסועדים הייתה התוועדות כלשהי לצורך אכילה יחד, כלומר שבתודעתם הם עורכים סעודה משותפת. תודעה זו מבדילה אותם מיחידים שמשביעים את רעבונם, והופכת אותם למעין ציבור זעיר שנדרש להעניק ערך דתי להתקבצותו.

השקפה שניה ומנוגדת על מהותה של הסעודה רואה בה את ההפך – סעודה יכולה להתפס לא כאינטראקציה חברתית, אלא להפך - כביטוי דווקא לאוטונומיה של היחיד, לפרק זמן בו הוא מוקדש לעצמו. גם יחיד שאוכל בגפו, יכול סתם לאכול ויכול לחילופין "לסעוד". הדוגמא המפורסמת לכך היא הסצנה מהסרט "זמנים מודרנים", בה כופים על הפועל גיבור הסרט ניסוי במכונה חדישה שמאכילה את העובדים, כדי לחסוך למעסיק את זמן האכילה העצמאית. העובדה שהמכונה כושלת בהאכלת הפועל, מבטאת את מהותה של הסעודה כאוטונומיה בה הפרט חופשי, בלתי ניתן לניצול. אי אפשר להאכיל אותו, אי אפשר לקחת ממנו את רגע החירות שבו הוא מווסת בעצמו את אכילתו. מתוך החירות הזו, האכילה הופכת לסעודה .

מעניין להשוות את הסצינה הנזכרת מ"זמנים מודרניים", עם המשנה  המתארת את מחוייבותו של המעסיק למזונותיהם של הפועלים ששכר: 

מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא שכור לנו פועלין. הלך ופסק להם מזונות, וכשבא אצל אביו אמר לו: בני, אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב. אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם "על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד"

ההבנה המתבטאת בדברי רבי יוחנן בן מתיא היא שהבטחת "מזונות" משמעותה התחייבות ללא גבול. כלומר, הסעודה מוציאה את העובד מ"עבדותו" למעסיק והופכת את היוצרות, הסעודה מבטאת את זכאותו, את האנושיות שלא ניתן לקחת ממנו. עמנואל לוינס דן במעשה זה ומעיר שגם בצמצום זכויות המזונות בסוף הסיפור, עדיין הבסיס הוא "פת וקטנית" – כלומר יותר ממזון פשוט. בלשונו: "כשמגישים אוכל לזולת, צריך להגיש לו סעודה – ולא רק אוכל." 

לסיכום – לשבת יש מסגרת שהופכת אותה למעין סעודה ממושכת, הן ע"י מצוות העשה שבהן אנחנו מחויבים בה והן ע"י הגדרת הקצוות שלה בזמן ובמקום (כלומר, הקידוש וההבדלה כמסגרת הזמן, העירובים כמסגרת המקום). לאור זאת יש לבחון את מהותו של מושג הסעודה, וניתן לאפיין אותו מחד גיסא כפעולה חברתית בסיסית, ומאידך כביטוי לאוטונומיה של היחיד.

יחיד וקהילה, סעודה ותודעה – בעקבות עירובי שבת