"וקראת לשבת עונג – זו שבת בראשית"[1]

קיום השבת מתוך "מעשה בראשית" נתפס במקורות רבים כעדות על כך שה' הוא בורא העולם[2]. מתוך שאנו עובדים שישה ימים ושובתים ביום השביעי, אנחנו משמרים את סיפור בריאת העולם ומצהירים שאנו מאמינים בו. בנדבך נוסף על גבי הבנה זו, ננסה להפנות את תשומת הלב ל"מעשה השביתה" גופו, לא רק כחלק ממערכת השבוע השלמה, אלא מתוך חיפוש ערכו הדתי כשלעצמו.

המדרש מנסה לפענח את הסתירה הנראית בפסוק "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל א-לוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה"[3] – הפסוק אומר גם שהשמים והארץ וכל צבאם הושלמו, גם שה' סיים את מלאכתו ביום השביעי וגם שהוא שבת ביום השביעי, והבעיה ברורה – אם בתוך היום השביעי הוא "כילה מלאכתו" – הרי שנעשה משהו ממלאכתו ביום השביעי, אז איך הוא שבת בו?[4] תשובת המדרש פשוטה: "מה היה העולם חסר – מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה"[5]. כלומר – השביתה עצמה היא סיום המלאכה, היא נותנת משהו לעולם שבלעדיו לא היתה הבריאה שלמה. ולכן, באותו יום שבו שבת ה' מלברוא, הוא ברא בעולם דבר שלא היה קודם ובכך נסתיימה המלאכה ביום השביעי.

התפיסה היא אם כן ששביתת הקב"ה אינה רק ההיפך מיצירה, מבריאה, אלא יש בה תוכן חיובי. ה' שובת בפועל, אם ניתן לומר כך, הוא בורא בשבת את השביתה ואי-הבריאה[6]. מלבד זאת, יש עוד מרכיב משמעותי בתיאור היום השביעי בבראשית: תיאורי הבריאה של כל הימים מסתיימים ב"ויהי ערב ויהי בוקר", סיכום של אותו היום, בעוד בתיאור השבת הסיכום חסר. על כך נאמר ב"פרקי דרבי אליעזר":

שבע חנוכות ברא הקב"ה: שש מהן חינך ואחד שמורה לדורות. ברא יום ראשון וחנכו וגמר כל מלאכתו, שנאמר (בראשית א, ה'):  'ויהי ערב ויהי בקר יוֹם אחד' וכך כל ימי המעשה. ברא יום שביעי, לא נאמר בו מלאכה ולא נאמר בו ויהי ערב ויהי בקר, שהוא שמור לדורות, שנאמר (זכריה י"ד, ז:('והיה יוֹם אחד הוּא יודע לה' לֹא יום ולא לילה'.

כותב המדרש אינו מתכוון לומר שיום השבת לא אירע באמת בשבוע הבריאה אלא יתרחש בעתיד, כי הרי ברור מהתורה שהיום התקיים. הכוונה היא שתיאור היום השביעי רומז להמשכיות ולא לסיום, כלומר – היום השביעי לא סוכם כיוון שהוא לא שלב בריאה שהסתיים, אלא משהו שממשיך ומתהווה לדורות. ואכן, השבת "מסתתרת" אחרי מעשה בראשית עד שבני ישראל מצווים עליה במרה, ואז מתגלה שהיא המשיכה להתחולל פעם בשבוע כל הזמן, רק באופן סמוי[7]. כאשר בני ישראל שומרים את השבת, הם מבטאים בשביתתם אופי מסויים של היום, שקיים בו מבריאתו. מהו התוכן הזה, שממשיך גם אחרי שהבריאה הסתיימה? ומהי המחויבות הדתית שנגזרת ממנו?

ברצוני לטעון כאן שביסוד הציווי על שבת מונחת הכוונה למצב תודעה אחר מזה של החול, מצב תודעה "דומם" או מעין מדיטטיבי.

יתכן שביום השבת, מהווה מצב תודעה כזה קיום של זכר מעשה בראשית.

טענה זו נובעת מההנחה שמצוות השבת מכווינה אותנו לפתח מודעות לפן הנסתר של הבריאה: המנוחה, בתור מרכיב שה' ברא בעולם וקידש אותו. על כך נאמר בירושלמי[8] "א"ר אבהו שבת לה' – שבות כה'. מה הקב"ה שבת ממאמר אף את שבות ממאמר"[9]. או בניסוח אפילו מפורש יותר במכילתא[10]: "כל המשמר את השבת כאילו עשה השבת". העולם הנראה מלא בפעילות, וחיי האדם נוטים לפעלתנות. אין ספק שגם טבע האדם וגם התורה מעודדים את האדם ליצור, לפעול בעולם ולשפר אותו. יחד עם זאת, נראה שה' קידש את יום השבת דווקא מתוך העמדה ההפוכה, של שביתה מיצירה ואי-פעילות. הפסוק אומר "ויברך א-לוקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו"[11] – הקדושה קשורה לשביתה, נובעת דווקא מתוכה, ולא מתוך המצב הכללי של סיום הבריאה או מתוך כל מרכיב אחר של יום השבת. דווקא העצירה, ההדממה של כל תהליך הבריאה, מביאה את הקדושה ליום השבת.

לפיכך, התוכן שאמור למלא את יום השבת של האדם השובת כזכר למעשה בראשית, מלבד ההמנעות מפעולה, הוא שינוי מצבו התודעתי.

מהו מצב תודעה כעין-מדיטטיבי זה? המונח המתאר אותו הוא קשיבות (mindfulness). הוא מבטא מצב הכרתי בו תשומת הלב מוקדשת לרגע ההווה, לקבלת החווייה הנוכחית, ללא פעולה[12]. "mindfulness פירושו הפניית תשומת לב בצורה שמאפשרת לנו פשוט לצפות בתודעתנו באופן מכוון ברגע הווה, ולחוות דברים בלי לשפוט או לפרש אותם" [13]. במצב של קשיבות, האדם נמנע מכל פעולה וכן מכל תגובה אל המציאות, ומתמקד בהתבוננות. מה שמחוץ לרגע ההווה, כגון צרכים חומריים, תכנוני עתיד, הרגלי יום יום ורצונות לשינויים מורחק ממרכז תשומת הלב[14].

תיאור זה דומה להפליא לתיאור מצב השביתה של שבת בראשית, ומספק הגדרה אפשרית לאופן בו אדם יכול "לשמור את השבת כאילו עשה את השבת".

כל מי שחווה מצב תודעה של קשיבות, יוכל להבין את הדברים הבאים: במצב תודעה קשוב, האדם חווה חוויה שניתן להגדירה כ"ברכה" – תחושת מרחב, עושר של הרגע הקיים, טשטוש גבולות ומועקות. כך אולי ניתן להבין את דברי המדרש שיעקב זכה לנחלה בלי מצרים כיוון שקבע תחומי שבת[15]. יתרה מזו, השילוב בין קשיבות להתכוונות דתית מניב חויית קדושה – קשה להגדירה במילים, אבל הנגישות לתחושת נוכחות ה' מתחדדת הרבה יותר במצב של קשיבות, הופכת מוחשית ואפילו פיזית לעיתים, ומזמינה חוויה קיומית של קדושה.

אם כך, אותו תהליך שמתואר בתורה לגבי היום השביעי – השביתה, הברכה והקדושה – יכול להתקיים בחווייתו של היחיד השובת. כמובן, מרכיבים אלו של החוויה קשים להגדרה אובייקטיבית, וקשה אפילו לנסחם במילים[16].

האם השבת נועדה להיות יום בו שומר השבת שואף למצב של קשיבות, ובכך חווה את ברכת השבת ואת קדושתה? לענ"ד, סביר שכך הוא. כך האדם מקדש את השבת לא רק במילים, אלא חווה את קדושתה בתודעתו, הולך בדרכי בוראו שקידש את המנוחה, ונעשה כעין "שותף" בבריאתה. זהו מעשה דתי ביותר, אם גם לא ניתן להגדירו בכלים הלכתיים[17].

אם נשוב לשאלה הפתוחה שהשארנו לעיל, לגבי אופי השבת שאותה מעצב עירוב התחומין: אולי מצב הקשיבות הוא המהות שמתבטאת בשבת של אותו אדם ששובת בקצה התחום, מקבל את השבת כיחיד מרוחק מהישוב, אינו מכין דבר ליום המחרת (מתוך איסור הכנה, שמהותו מנוסחת יפה במדרש: "שבות כאילו מלאכתך עשויה"[18]), אינו דאוג על מזונו (שכן נמצא איתו מזון שתי סעודות לעירוב) - ופנוי למלא את תודעתו בשביתה, בברכה ובקדושה[19].

לסיכום, מתוך הדגשת המקום המרכזי של הסעודה בעיצוב יום השבת אפיינו שני מצבי קיום שמתאימים לשני השורשים של מצוות השבת בתורה – שבת בראשית ויציאת מצרים. יציאת מצרים מובילה לשבת שהמרכיב הראשי בה הוא הקהילתיות, ועוצב בהלכה בין השאר ע"י הלכות עירוב חצרות. בשונה מכך, שבת בראשית מובילה לשבת שהמרכיב הראשי בה הוא תודעת השביתה, המנוחה והדממה, אשר יכולה להנגיש לאדם תחושת ברכה וקדושה. מרכיב זה נרמז (כפי שראינו) בהלכות עירוב תחומין.

ברור שכיום (ואולי מאז ומעולם) החוויה המודגשת יותר כלפי חוץ בשבתות בקהילה הדתית היא זו של "עירוב החצרות" המקיף את כולנו, אותה שבת של קהילה ושל שותפות. אבל מעבר לכותל נחבא עושר נוסף, מתחוללת השבת האחרת, השבת של עירובי תחומין, סמויה ומזמינה.

 

[1] ויקרא רבא ל"ד ט"ו

[2] למשל במכילתא (שמות, כי תשא, ל"א) "מה לפלוני חנותו נעולה שהוא משמר את השבת, מה לפלוני בטל ממלאכתו שהוא משמר את השבת, מעיד למי שאמר והיה העולם שברא את עולמו בששה ימים ונח ביום השביעי". וכן הרא"ש בפסחים פ"י ט"ו, "כל האומר ויכולו בערב שבת, כאילו מעיד על הקב"ה שברא עולמו בששה ימים ושבת ביום השביעי" . חלק מהדעות לגבי אמירת "ויכולו" בעמידה מקשרות את אמירת הפסוקים לדיני עדות (שו"ע או"ח הלכות שבת רס"ח).

[3] בראשית ב'

[4] במגילה ט' ע"ב מצוין שאחד הניסים בתרגום השבעים הוא שכולם שינו ל"ויכל ביום השישי, וישבות ביום השביעי" על מנת להמנע מבעיה זו.

[5] רש"י על בראשית ב' פס' ב'

[6] זוהי כמובן סתירה לוגית, כיון שאנו רואים את השביתה ואת הבריאה כהפכים. נראה שביד ה' להפוך את ההפכים האלה לאחד.

[7] "שבת קביעא וקיימא", פסחים קי"ז ע"ב; וכן "שבת בראשית אין צריכה קידוש בית-דין", נדרים ע"ח ע"א; וכן בסיפור על ר' עקיבא וטורנוסרופוס בסנהדרין ס"ה ע"ב.

[8] שבת ט"ז הלכה ג'

[9] הדיונים השונים לגבי היקפה ואופייה של הגבלת הדיבור בשבת, החל מ"בדוחק התירו לשאול שלום בשבת" ועד צמצומה לענייני מיקח וממכר בלבד, מעידים על מסורות שהדגישו את ההבדל בין שבת לחול במצב התודעה והתקשורת החברתית, ולא רק במעשים.

[10]  כי תשא ל"א

[11] בראשית ב'

[12] כיום המונח מוכר לנו כפרספקטיבה שמקורה בבודהיזם, אך ישנם מקורות המעידים על מסורות של שימוש במצבי קשיבות בעולם היהדות החל מהתנ"ך (פירוט למשל בספר "מדיטציה יהודית", אריה קפלן). יחד עם זאת, ישנה מחלוקת לגבי חלקם האם מדובר באמת במצבי קשיבות או שזוהי רק פרשנות אפשרית ופחות קונוונציונלית.

[13] פרופ' ג'ון קבאט – מחלוצי המטפלים המערביים ששילבו בעבודתם שיטות מודעות שמקורן בבודהיזם. ישנן הגדרות רבות וחומר תיאורטי ויישומי רב בנושא, הבאתי כאן רק תמצית שבתמצית.

[14] מעניין לציין, בהקשר למודל של שבת כ"סעודה", שהתרגילים הבסיסיים בפיתוח קשיבות מתמקדים באכילה מודעת. למשל תרגיל בו חווים אכילה איטית של צימוק בכל החושים (תיאור לדוגמא כאן).

[15] שבת קי"ח ע"א, בראשית רבא י"א, ח'

[16] לכן, בחלק זה של המאמר לא הבאתי הפניות רבות לדברי לגבי מצב הקשיבות והשפעותיו על האדם. ישנם מקורות רבים מתחום התרבות והפסיכולוגייה העכשוויות העוסקים בכך, אבל לתחושתי ציטוטים והפניות אינם רלוונטיים כאן – משום שהנושא מטבעו אישי וחווייתי; תיעודים והוכחות למיניהן קיימים למכביר אך חשובים פחות.

[17] ההלכה הגדירה את ה"מסביב" – מה שיכול לאפשר חוויית שבת: איסור הכנה, איסור משא ומתן, שוני בהתנהלות לעומת ימות החול, ועוד.

[18] ילקוט שמעוני יתרו רצ"ב

[19] כמובן אינני טוענת שעל מנת להגיע לחווייה זו יש צורך להיות מנותק מהישוב, או מרוחק מהקהילה. גם אותו אדם המניח עירוב תחומין בקצה התחום, יכול לעשות את השבת בביתו עם קהילתו. האתגר הוא לאפשר מקום לתודעת השבת היחידאית, הקשובה לזכר מעשה בראשית, יחד עם הימצאות בקהילה ובמשפחה.

יחיד וקהילה, סעודה ותודעה – בעקבות עירובי שבת