נוכחות היא כעס. קרבה היא מוות.
זו המסקנה שבני ישראל מגיעים אליה לאט לאט, ואולי גם אנחנו, במהלך פרשיות המדבר. מאז שעזבנו את הר ההתגלות הקשר בין האדם לה' נראה כמו הר געש. רגע אחד של טעות מאחד הצדדים מביא מיד את חרון האף, הויתור, האובדן העצמי. לחזור למצרים. למות. לכלות את העם.
ומה גורם לכל זה?
הנוכחות של ה'. כמו שזה נראה, נוכחות מובילה במסלול ישיר אל הכעס. ואת זה ה' כבר אמר למשה אחרי חטא העגל. נוכחות היא לכאורה רעיון לא מאד מוצלח: רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ (שמות פרק לג, ה). משה רבנו התעקש בכל זאת על נוכחות, והרי התוצאות – סצנה אחרי סצנה, סכנת הכיליון עולה כאפשרות מיידית ומוחשית.
אז אם ככה, אולי עדיף שלא להיות בנוכחות?
גם אנחנו, כאשר אנו מבקשים את הנוכחות של עצמנו, של המהות הפנימית של נפשנו, וכאשר אנחנו מבקשים את הנוכחות של קרובינו, צפויים לפגוש את הכעס. כעס על הפער. כעס על הזיוף. כעס של העבד שרוצה להשתחרר.
אז אולי נוכחות היא לא רעיון כל כך טוב?
וחוץ מזה, קרבה היא מוות.
כך מגיע האדם למסקנה מתוך חייו הצמודים למשכן: "וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ: כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל־מִשְׁכַּן ה' יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ" (במדבר פרק יז, כז-כח)
הרי אי אפשר שלא לשמוע את המסר הזה עולה מתוך עבודת המקדש –
אַךְ אֶל־כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל־הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא־יָמֻתוּ גַם־הֵם גַּם־אַתֶּם: [...] וְשָׁמְרוּ אֶת־מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל וְזָר לֹא־יִקְרַב אֲלֵיכֶם: [...] וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת: ס (במדבר פרק יח, ג-ח)
בצומת הזו יש שתי בחירות מתבקשות –
האחת, לחיות בנוכחות וקרבה. אבל לקבל את הכעס כחלק מחיינו. ואיתו גם את סכנת האובדן המרחפת על ראשנו.
השנייה, לוותר על כל הרעיון. עזוב אותך מנוכחות. עזוב אותך מקרבה. החיים הרבה יותר בטוחים מרחוק.
משה רבנו מבקש את האפשרות השלישית. לדרוש את הנוכחות של האדם ושל ה' בחיים. אבל גם לא לקבל את הכעס והחורבן כגזירה. זה נקרא "המתקת הדינים". לפעול כדי שהעוצמות של הקרבה יביאו חיים ולא מוות.
ואם קוראים שקט, בקרבה ובנוכחות את סיפורי הפרשה, מגלים שם הרבה הדרכות להמתקת הדינים. וכולן מסתעפות מאותו שורש שגילה ה' למשה אחרי העגל, גילה אותו כי הוא, יותר מכולם, מעוניין באפשרות השלישית הזו – י"ג מידות של רחמים, או בשם המעודכן שנתתי להן – שלושה עשר גוונים של אהבה.
(ציור - נאוה דילמוני)