פתאום זה היה כל כך ברור. זה היה לי מתחת לסף ההבנה כל הזמן. יש בהם משהו שמייחל למות. סוג של משאלת מוות.
"לוּ־מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ־מָתְנוּ" (במדבר יד, ג) "וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'" (במדבר כ, ג)
טוב, היה להם קשה. אפשר להבין אותם. לפעמים אני בהחלט מבין אותם. אבל פתאום הבנתי גם שהיה בהם משהו שהשתעשע ברעיון של למות עוד לפני שהיה קשה. מבחוץ זה נראה כך – אתה עובר ניסיונות מייאשים, ואלו מובילים אותך לחשוב שאולי היה עדיף בלי כל הסיפור הזה שנקרא חיים (כמובן, מדובר באנשים שאין להם פייסבוק. כי כמו שזה נראה, רוב האנשים שיש להם הם מוצלחים, מעבירים סדנאות על הצלחה עסקית ומנהלים זוגיות מרגשת כולל יחסי אישות משגשגים , נותרו מקומות אחרונים כדאי להרשם...) אבל אנחנו, האנשים הרגילים, עוברים טלטלות, עולים יורדים. ולפעמים אין כוח.
אבל במבט מבפנים, זה הפוך. המציאות החיצונית מעלה אל פני השטח את מה שהיה כבר קיים. "עולה לתיקונו", בלשונה של ימימה. כלומר, הנטייה למטה היתה בנו עוד לפני הניסיון. האירוע הקשה רק מוכיח כביכול שצדקנו. קול פנימי שאומר – "ידעתי, עכשיו זה ברור"
לא צריך ללכת רחוק עד כדי מוות. זה קורה גם בדברים יותר קטנים - בשביל מה בעצם אתה צריך את הפרוייקט העסקי הזה? בשביל מה להתחתן? בשביל מה ילדים? זה לא הקושי עצמו שהעלה את זה. השאלה היתה שם קודם.
הרב קרליבך מסביר בשם ה"בית יעקב", שבכל אחד מאיתנו יש כוח הרסני, שארית של קולות מלאכיים שמדברים בחלל העולם, שאומר – "מי צריך אותך?" קול ש"מקטרג על הוויתך". והכוח הזה אומר לנו את זה בייחוד אחרי נפילה. אז אנחנו שומעים אותו בצורה הברורה ביותר. "עכשיו שעשית משהו לא בסדר, אתה מבין. אינך נצרך פה. אתה לא שווה את זה".
אבל למעשה זה ההיפך. הקול שאומר לך שאתה לא ראוי, הוא זה שגורם לך ליפול. אחר כך הוא רק בא לשמוח לאיד. לומר לך – אמרתי לך. כך גם יש קול בתוכנו שלא משוכנע בחיים שלנו. לא משוכנע שזה שווה את זה. לו מתנו. לכאורה הוא אומר את זה בגלל הניסיונות אבל למעשה זה ההיפך – הניסיונות רק מעלים אותו אל פני ההכרה. רק נותנים לו את הראייה שחיפש מראש. "אה... ידעתי".
טומאת המוות נגעה באדם בשחר ההיסטוריה, בטעימה מן העץ שקיווה שיתן לו חיים. במגעו עם החושך, האדם חזר אבל בכוחות חיים פגועים. עם חוסר וודאות בחיים. טומאת המוות היא הלחשוש הזה שחדר לליבנו – אולי החיים לא שווים את זה?
סליחה על העיסוק בנושא החריף הזה, אבל מה לעשות... התורה מעמידה לי אותו היישר מול הפרצוף. והתיקון המיוחל? וודאות בחיינו. הרצון לחיות. הידיעה איך לחיות. תורת חיים.
התורה לא נואשה מהאפשרות לרפא אותנו, לטהר אותנו, במים חיים.
המגע עם המים החיים מזמן אותך לפגוש ולהחיות את הרצון העמוק לחיות. את הוודאות הפנימית שאני הולך על זה. הולך על הפרוייקט שנקרא חיים. זו החלטה מראש. היא לא מותנית במציאות. היא החלטה וזהו. ברית.
ואם כן, זהו עיקר התיקון של האדם בעולם. כל שאר הקלקולים מסתעפים ממנו. האם אתה מוכן לענות "כן, אני רוצה לחיות. כל כולי לחיות" ממעמקי הוויתך?