כשאדם קונה רכב חדש, לפני שהוא מתחיל לנהוג בו, הוא קודם כל בוחן את הרכב, לומד את הפונקציות שלו, את היכולות שלו, את מגבלות השימוש בו ורק אז, ובהתאם לכך עושה שימוש נכון ברכב. ללא בדיקה והכרה של הרכב, קודם ותוך כדי השימוש בו, הרכב לא יפעל כמו שצריך, או גרוע מכך, הוא עלול להינזק.

אנו ניגשות למשימת ההורות מליאות אידיאלים ורצונות, מליאות חלומות ותקוות, מליאות שאיפות. כולנו רוצות ילדים אחראיים, משתפי פעולה, מכירי תודה, שמחים במה שיש, מכבדים, בטוחים בעצמם, תורמים לסביבה, אכפתיים ועוד.. ובאמת אנחנו משקיעות הרבה כדי להשיג את היעד הנכסף. משקיעות כסף, זמן, כוח. הולכות ללמוד סדנא ועוד סדנא, קוראות ספרים , משתתפות בשיעורים כדי לקבל השראה, כדי לקבל כלים שיובילו את הבית לאותו חלום נחשק.  אבל המציאות... הו, המציאות...

 המציאות מכה בפנינו. נכון, יש תובנות ונכון שיש שינויים לטובה ושום השקעה לא הלכה לריק, אבל לפעמים התחושה היא שאנחנו מפעילות פול גז על ניוטרל

האם זה חייב להיות כך? האם אפשר אחרת? כן, אפשר גם אחרת!

אפשר לבזבז פחות אנרגיה ולהפעיל פחות כוח בלחיצה על הגז ולהתחיל לסוע ולהתקדם אם רק נזכור להתכוונן על "דרייב"

מילים יפות, אבל מה הן אומרות בתכלס?                                                              

 הן אומרות, שבמקום להשקיע רק בצבירת כלים חיצוניים (שגם הם הכרחיים וחשובים מאד), במקום לרוץ ישר לאיך לפעול: איך להיות סמכותית, איך להשיג שיתוף פעולה, איך להציב גבולות? להמתין רגע ולהתבונן פנימה, לבחון קודם כל מה הם כלי העבודה שה' נתן לי, איזה "רכב" הוא הפקיד בידי שאיתו אני פועלת. בדיוק כמו שלא נמלא דלק בלי לדעת מה סוג הדלק שמיטיב עם הרכב ומה סוג הדלק שמזיק לו, בדיוק  כמו שלא נתחיל לנהוג ברכב בלי להכיר את דרך השימוש בו.

ללמוד את עצמי קודם כל

מהם תפיסות העולם שלי ( הן מקדמות אותי או תוקעות אותי?), מה סל הרגשות איתם אני מתמודדת? (האם אני בפחד מתמיד להזיק לילד שלי אם אגיד לו "לא"?, האם אני פועלת מתוך בושה, ממה השכנות יחשבו עלי?), מה הכוחות שלי? מה קצה גבול היכולת שלי? כשאכיר את עצמי, את הכלים שיש לי ואת אלה שאין לי, את החלקים שבי המיטיבים איתי ואת החלקים שעלי להשיל, אוכל להתחיל להפעיל את הכלים החיצוניים שרכשתי תוך התאמה למקום בו אני מונחת כעת, עם הכוחות שלי שעומדים לרשותי ועם המגבלות שלי ואז יתחיל שינוי יותר יציב, יותר פנימי ויותר אמיתי. ויותר מזה, כשאפסיק לשים דגש על כלים חיצוניים ואבדוק מה מתרחש בתוכי מתחת לפני השטח בו בזמן גם אפסיק להתייחס להתנהגויות החיצוניות של הילד שלי ואתייחס למה שיושב אצלו מתחת לפני השטח. ואז הפנימיות שלי תזכה לפגוש את הפנימיות של הילד שלי ואז כמו בסיפור ההינדיק של ר' נחמן, כאשר החכם הצליח לרפא את בן המלך מהשגעון שתקף אותו, רק לאחר שירד אל מתחת לשולחן למקום בו בן המלך היה מונח באמת,   נוכל שנינו, גם אני וגם הילד שלי לצאת מתחת לשולחן ולהפוך יחד ובמקביל למענטש

אז הנה החופש הגדול, והנה הזדמנות להתחיל לעבוד. עבד ה' הוא לבד חופשי.

המילה חופש ועבודה לכאורה סותרות זו את זו. אך האמת היא שרק עבודה פנימית תביא אותי לתחושת החירות והחופש המיוחלים.

אז מהי תפיסת העולם שלי לגבי החופש?

מה הרגשות שעולים בי למולו?

האם עולה בי התנגדות לעצם העניין? האם אני מליאת ציפיות, מתכננת לוח חופש, מארגנת פעילויות ואטרקציות ואז מוצאת את עצמי מתאכזבת שוב ושוב?

בא הבעל שם טוב ומלמד אותנו שהקב"ה מדבר אלינו דרך המציאות. כל דבר שקורה במציאות הוא דיבור אישי והדרכה אישית שיעזרו לנו בעבודת ה' הפרטית שלנו.

בעומק הדברים, הבעש"ט בא ואומר לנו : המציאות לא נגדנו! המציאות לטובתנו!

תפיסת העולם הזאת מולידה רגש של שחרור, של בטחון של שמחה. כשאנו חיות בתחושה שהכל ממנו, בדיוק רב, בהתאמה אישית – זה מנטרל התנגדות למציאות. זה מוליד שלווה. זה מנטרל את צמד החמד של צפיה- אכזבה. זה מכניס הבנה של "מה שבא ברוך הבא". זה מאפשר לי להסתכל על המציאות כרצף של הזדמנויות.

אם אצא לטיול המשפחתי בציפיה להנות מציוץ הציפורים, בציפיה לקרוא את הספר שמונח לי בתיק בזמן שהילדים מפריחים בלונים על הדשא הירוק, בצפיה לאושר הורי צרוף, בצפיה לחופש, אז כל פעם שנבלה בחיפוש אחר שירותים ציבוריים ( שוב??? זהו ילדים , כמה אתם שותים?!) כל פעם שהילדים יתחילו לריב (שובבב?? מה יש לכם? רוצים שנחזור הביתה??) כל פעם שישפך או יפצע או יאבד, ארגיש שהורסים לי את הפסטורליה שבניתי לעצמי בראש. ואז אתנגד לכל מיני בלתמי"ם, כי המציאות לא כפי רצוני.

"בטל רצונך מפני רצונו". הרצון שלי הוא טיול קסום. הרצון שלו הוא להוציא ממני את הפוטנציאל הגלום בי. הרצון שלו הוא שאלמד למצוא אותו בכל דבר ודבר. גם כשהילד מקיא בנסיעה וכבר אין לי בגדי החלפה נקיים, גם כשהילדה בוכה כבר חצי שעה כי היא רוצה מסטיק אדום ולא כחול. להבין שהרצון לשלוט הוא זה שמוליד את חוסר האונים והכעס. כי באמת הממלכה והשליטה על המציאות לא בידיים שלי.

לראות בכל דבר הזדמנות זה אחד הכלים הכי משמעותיים לעבודת ה', לעבודה זוגית והורית.

כשהילדים רבים, במקום להתנגד ולכעוס, לנסות להרפות ולשנן: הנה הזדמנות. הזדמנות ללמד אותם כלי לחיים, הזדמנות ללמד אותם איך מתמודדים כשיש חילוקי דעות. כשהאורחים שהזמנתי מבטלים ברגע האחרון, הנה הזדמנות ללמד אותם איך מתמודדים עם אכזבה. כשהבת חוזרת עם ציון נכשל- יש לי הזדמנות להכשיר אותה לחיים שבחוץ וללמד אותה איך להתמודד עם כישלון. לראות במרחב הביתי מעבדת ניסויים, חממה ללמד את הילדים כלים לחיים. הרצון לסדר לילד את החיים, זה רצון שבא מתפיסת עולם שאומרת שהתפקיד ההורי הוא לגונן על הילד מכאב. וזה לא התפקיד ההורי. התפקיד ההורי הוא לתת לילד כלים להתמודד עם החיים. והחיים מכילים בתוכם גם כאב. וכל כאב שעולה לילד מאפשר הזדמנות להכשיר אותו לעתיד. וגם לי בתור הורה, יש הזדמנות לפגוש בתוכי ולתקן בתוכי את ההתמודדות שלי מול מחלוקת, אכזבה, כישלון ,כאב ועוד.

אז הנה החופש הגדול כבר פה ואיתו אין סוף הזדמנויות לגדול.

.