מאמר - פשוט להתגעגע

התרוממות רוח

אחד החברים האהובים סיפור בקבוצת הלימוד שלנו, בעקבות תרגול של עבודה פנימית עמוקה (בדרך החסידות), שהוא חש עלייה גדולה והתרוממות רוח. הוא תיאר איך הלכו והתגלו בפנימיותו געגועים וכיסופים עזים לה'. ולפתע, ללא שליטה, המחשבות התפזרו לעניינים שונים, דאגות לעתיד, חיפוש פתרונות לנושאים רחוקים...

הוא ראה שהמערכת הפנימית שלו לא יודעת מה לעשות עם "המוצר הנשמתי" הזה של געגועים עזים ותשוקה נשמתית לאינסוף. הנפש מיד הפעילה את מנגנון ההגנה המוכר בנוגע לכל דבר שהיא לא מכירה. צמצמה את עצמה ל"מוחין דקטנות", בניסיון לאחוז במקום מוכר - דאגות וענייני העולם הזה, ייצרה ביטחון מדומה, וכך הוציאה אותו לגמרי מתוך המפגש האלוקי המיוחד כל כך.

עולם הפוך ראיתי

הרב קוק זצ"ל מלמד אותנו שהביטוי העיקרי של הממד הנשמתי וצורת הגילוי שלו הוא צימאון וגעגוע לאינסוף, כלומר בפנימיות יש ניגודיות מבהילה, והחיסרון הוא הוא המילוי: תמיד אני קשור באותו הצער הקדוש של דרישת השלמות העליונה,וזו אינה מתמלאת ואינה צריכה להתמלאות, כי זאת היא תכונת העריגה הנצחית, שיסודה הוא הצימאון הא-לוהי, אשר כל דבר אחר שבעולם לא ירווה אותו, כי אם המבקש לבדו, הצימאון לבדו, שייחשף תמיד יותר ויותר, ויוכר תמיד יותר ויותר, הוא בעצמו מתהפך למקור כל עונג, למכון כל העדנים הרוחניים, לזיו ש-די" (חדריו, מבשרת ציון תשנ"ח, עמ' יט).

החוויה הבסיסית הנפשית בממד של עולם העשייה ממש הפוכה לתיאור המופלא של הרב. כל געגוע וצימאון מבטא מרחק כואב. למשל: אדם יקר ואהוב שיצא למרחקים או ילד שעזב את הבית. חוויית המרחק נחווית כהתפשרות קשה וכואבת שתחלוף רק כאשר האהוב יחזור, רק אז תהיה שלמות. אך זו לא "השלמות העליונה", היא אינה מתמלאת, וחוסר מילויה יוצר את הכוח והאנרגיה הכי גבוהה של חיבור, שכל מימוש שלו במציאות רק מוריד אותו ממקורו העליון.

לגשת אל הערפל

זו חוויה עמוקה, ענוגה ונפלאה, וכדאי ללמוד להכיר ולהפנים אותה. לרוב לא פוגשים את הגעגוע הזה, אף על פי שהוא קיים ונגיש, כמו שהנשמה קיימת, היא עצם הקיום שלנו. אך לא כל אחד מעז להיות שם. העוז עומד כנגד ההרגל הנפשי הישותי, שזקוק לשליטה ובהירות. אך פה יש צורך לגשת לתוך הערפל כי שם האלוקים.

הערפל הוא אותו מקום מעֵבר למודעות הרגילה, שנחווה כעמעום וחוסר בדברים ברורים ומוגדרים, רואה ולא רואה. נכנס לתוך "החלל הפנוי" הזה כביכול, צולל לאי ידיעה, לאי שליטה מחשבתית, לאי עשייה ולאי צורך במתן פתרון. שם בפנים, בעומק הערפל, ממתין הקשר הכי עמוק עם הבורא, הרבה מעבר לכוחות ההכרה וההשגה המגבילים (שהם בוודאי נצרכים להתנהלות היומיומית). אך בעיתות רצון מומלץ להעז לנסות לעבור את המסך הזה של הישות שלנו. שם נפתח מקום מופלא וייחודי, "במופלא ממך אל תדרוש". זה לא מקום של דרשות ופלפולים, אין לשכל מה לעשות שם. אלא יש להרפות את המוּדעות, בבחינת "הרפו ודעו". המודעות הופכת להיות בסך הכול מצע לחיבור המופלא בין בת מלך לאביה, שצורתו המיוחדת היא עריגה וצימאון, שכל דבר אחר לא ירווה אותו - ושאותו יש לחשוף יותר ויותר עד שיהיה מוכר ומורגש כבן בית בפנימיותנו, ויהיה מקור השמחה והעונג האמיתי שלנו.

הלב והמעיין

יש קטע מרגש מאוד בתוך הסיפור של שבעת הקבצנים בסיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב הנקרא הלב והמעיין. שם מתוארת במדויק מציאות זו של געגוע בלי יכולת להפסיק אפילו לרגע: 
וְיֵשׁ הַר, וְעַל הָהָר עוֹמֵד אֶבֶן, וּמִן הָאֶבֶן יוֹצֵא מַעְיָן, וְכָל דָּבָר יֵשׁ לוֹ לֵב, וְגַם הָעוֹלָם בִּכְלָלוֹ יֵשׁ לוֹ לֵב,וְזֶה הַלֵּב שֶׁל הָעוֹלָם הוּא קוֹמָה שְׁלֵמָה.. וְזֶה הָהָר עִם הָאֶבֶן וְהַמַּעְיָן הַנַּ"ל עוֹמֵד בְּקָצֶה אֶחָד שֶׁל הָעוֹלָם וְזֶה הַלֵּב שֶׁל הָעוֹלָם עוֹמֵד בְּקָצֶה אַחֵר שֶׁל הָעוֹלָם, וְזֶה הַלֵּב הַנַּ"ל עוֹמֵד כְּנֶגֶד הַמַּעְיָן הַנַּ"ל וְכוֹסֵף וּמִשְׁתּוֹקֵק תָּמִיד מְאוֹד מְאוֹד לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הַמַּעְיָןבְּהִשְׁתּוֹקְקוּת גָּדוֹל מְאוֹד מְאוֹד וְצוֹעֵק מְאוֹד לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הַמַּעְיָן, וְגַם זֶה הַמַּעְיָן מִשְׁתּוֹקֵק אֵלָיו.
אַךְ מֵאַחַר שֶׁהוּא מִתְגַּעְגֵּעַ אֵלָיו כָּל כָּךְ, מִפְּנֵי מָה אֵינוֹ הוֹלֵךְ אֶל הַמַּעְיָן?
אַךְ כְּשֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ וּלְהִתְקָרֵב אֶל הָהָר אֲזַי אֵינוֹ רוֹאֶה הַשִּׁפּוּעַ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל עַל הַמַּעְיָן וְאִם לא יִסְתַּכֵּל עַל הַמַּעְיָן אֲזַי תֵּצֵא נַפְשׁוֹ כִּי עִקַּר חִיּוּתוֹ הוּא מִן הַמַּעְיָן, וּכְשֶׁעוֹמֵד כְּנֶגֶד הָהָר אֲזַי הוּא רוֹאֶה ראשׁ הַשִּׁפּוּעַ שֶׁל הָהָר, שֶׁשָּׁם עוֹמֵד הַמַּעְיָן, אֲבָל תֵּכֶף כְּשֶׁיֵּלֵךְ וְיִתְקָרֵב אֶל הָהָר אֲזַי נֶעְלַם מֵעֵינָיו ראשׁ הַשִּׁפּוּעַ, [וְזֶה מוּבָן בְּחוּשׁ] וַאֲזַי אֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת אֶת הַמַּעְיָן
וַאֲזַי תֵּצֵא נַפְשׁוֹ, חַס וְשָׁלוֹם.
וּכְשֶׁזֶּה הַלֵּב הָיָה מִסְתַּלֵּק, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי יִתְבַּטֵּל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, כִּי הַלֵּב הוּא הַחִיּוּת שֶׁל כָּל דָּבָר וּבְוַדַּאי אֵין קִיּוּם בְּלא לֵב.
וְעַל כֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ אֶל הַמַּעְיָן רַק עוֹמֵד כְּנֶגְדּוֹ, וּמִתְגַּעְגֵּעַ וְצוֹעֵק כַּנַּ"ל.

לתת ללב מרחב

הלב הזה הוא שורש כל נשמה יהודית, זהו עומק פנימיותו, שם בפנים הוא עומד וכוסף, עומד ומייחל.

אני מברך אותנו, עם קדוש, לצאת מדי פעם אל השדות, לשעה קלה, לפגוש אל יופי הבריאה, ולתת ללב שלנו מרחב להוציא מהכוח לפועל את געגועיו וכיסופיו. זוהי האתערותא דלתתא שמזרזת את הגאולה ממש.

שבת שלום.