ביידיש קוראים לזה שלפצך-כלומר סוחבים, כשאדם חי בתחושה שהוא סוחב את החיים אנחנו מבינים שמשהו לא בנוי נכון בתוכו, את החיים לא צריך לסחוב, צריך לחיות, להתקיים להיות, להרגיש, ועוד הרבה דברים אבל לא לסחוב. אם כבד לנו ואנחנו סוחבים אז אולי העמסנו על עצמנו חלקים ודפוסים מיותרים לנפש שלנו ובלשונה של ימימה עומס..

הלימוד מלמד אותנו להבחין בשכבות בנפש, בין דברים שהם מהותיים לנו, הם ההוויה הפנימית שלנו חלק מהקיום ומהמערכת, לבין עומס.

עומס הם אותם דפוסים שנאספו ונצברו במערכת הפנימית מתוך הכרה שגויה של ילדה  שהם יחזקו אותנו ,(כמו ביקורתיות, האשמה, צבירת כעסים , תלות, שליטת יתר)

או יגנו עלינו מפגיעות וכאב, (כמו ההיסוס  והוויתור על עצמנו ,הניתוק הרגשי )אבל בסופו של דבר  הם מעמיסים על  הנפש, מכבים את החיות והופכים אותנו להיות חסרות, עצובות, פגיעות או נוקשות.

הלימוד מפגיש אותנו מצד אחד עם חלקי המערכת הפנימית, מחזק ומשיב להם את מקומם, כמו  המחשבה, הרצון, החלק הרגשי, הקשב, הבינה, הלב הנפש. התנועה שלהם מנביעה מחדש את  האמונה והשמחה את הרגש והחיות. חלק מהעומס יתפוגג כבר בשלב הזה "כאינו עומד בפני האור".  (ההתחדשות הזו של הכוחות היא תביא איתה הארה שדפוסים מסוימים הם עומס על הנפש ולא חלק ממנה .)

אבל חלק יותר עמוק ופנימי יתרפא רק אחרי שהנפש תתחזק דיה, אז  אפשר יהיה לשחרר  בעדינות וברגישות מקומות שכיסו על כאב עמוק,

 המסע תמיד יתחיל  מחזרה אל המהות, " לייצב את המערכת האישית ולהחזיר לה את כוחה"

והכל מתחיל באהבה.

ימימה - חשיבה הכרתית