שוב היא תחבה את היד לשקית הבמבה בפעם ה-מי-יודע-כמה. אוכלת על אוטומט. זה לא בדיוק מה שרצתה לאכול, אבל זה מה שמצאה... במבה יבשה שנשארה מהמסיבה של נועה. אמהות אוכלות מה שיש, את זה היא למדה כבר מזמן. אוכלת אותם אחד אחד, ותוך כדי, אוכלת גם את עצמה. המבט של יאיר רודף אותה. מבט בהול של ילד עדין וטהור. למה הייתה צריכה להתפרץ עליו ככה? להגיד מילים מיותרות, לשרוט ככה נפש של ילד, למה? נכון, היא הייתה ערה עד מאוחר... הכניסה עוד מכונה, בישלה צהריים, בדקה מבחנים, אבל כלום לא מצדיק איבוד עשתונות שכזה, מה הוא בסך הכל ביקש? קוביית שוקולד בפעם החמישית ברצף? למה תמיד היא צריכה להיות הרעה ולהגיד "לא"? כמו נשק אוטומטי, יורה צרור "לא.לא.לא.לא.לא", למה הוא לא מבין לבד??
היא תרה בידה אחרי עוד במבה. זהו. נגמר. נשארו רק פירורים בשקית. ועליה. ובתוכה. אפשר ללכת לישון.
אמהות היא אחד התפקידים המשמעותיים ביותר. יש בכוחנו, לגדל את דור העתיד, להשפיע על עתיד העולם. יש בידינו להפוך את העולם למקום טוב יותר, למקום נעים יותר. לא פלא שאנחנו מוצפות רגשות אשמה, האחריות באמת רבה. מן המצופה שלתפקיד כה רם ונשגב, הקדוש ברוך הוא יבחר את הטובות ביותר. יקים לעצמו סיירת נבחרת. נשים בעלות שיקול דעת וחזון, נשים רגועות, מכילות, קשובות. נשים מאוזנות, נשים שיודעות לתמרן זוגיות -בית- ילדים- עבודה- חיי קהילה. נשים רב תכליתיות. והכל בנחת ובמאור פנים... הרי מדובר פה על עתיד האנושות, לא כן?
בפועל, המציאות שונה לחלוטין. רק באנו בשערי ההורות ושעות השינה נלקחו מאיתנו ואיתם גם הסבלנות והצלילות. יש שיוסיפו- גם השפיות. תינוק שמצמיח שיניים, ילד שקם מחלום רע, מתבגרת שמאחרת לחזור ומטריפה אותנו מדאגה. הסיבות משתנות, אך המציאות נשארת בעינה, אנחנו פשוט עייפות. עייפות ומתפקדות. בעוד גרף שעות השינה פונה כלפי מטה, גרף המטלות פונה כלפי מעלה. הכביסות, הכלים, הבישולים, אסיפות ההורים, תור לרופא פה, תור לרופא שם, לעקוב, לנהל, לשים לב, לא לשכוח. הכל הפך לאינטנסיבי כל כך. ללוחץ. תנאי שטח למיטיבות לכת ממש. רק נכנסנו בשערי ההורות והעול הכלכלי רק הלך וטפח לו, מבקש מאתנו שעות עבודה נוספות, עבודות מזדמנות והכל רק כדי לגמור את החודש, רק כדי לחסוך. ועוד לא דיברנו על ההורמונים. מצבי רוח משתנים, חוסר איזון רגשי, טלטלות פנימיות שבאות והולכות לפני, תוך כדי, אחרי. על הריון, לידה, הנקה, גיל המעבר, ועוד היד נטויה. ועכשיו, לכי ליישם את מה שלמדת על כוס קפה, במרחב מכיל וסטרילי- בסדנת ההורות...
"ריבונו של עולם", אני שואלת לא פעם, "נתת לנו את התפקיד הכי משמעותי בעולם, אז איך זה שלקחת לנו במקביל את הזמן, הכסף, הכוח, את הצלילות, הסבלנות, הזיכרון, הרוגע, האיזון? איך? נתת לנו מטוס להטיס, אך הושבת אותנו בתא הטייס שיכורות ומותשות".
על מושלמות, שלימות והשלמה
כמה כוחות אנחנו מבזבזות במרדף אחרי ה"מושלמות", כמה אנחנו נאבקות בכדי להפוך לאמהות מושלמות בעוד שבפועל, הקדוש ברוך הוא קבע לנו מציאות שלא מאפשרת מושלמות. כמה שננסה, לעולם לא נגיע... אם נשתלט על נקיון הבית, סיכוי רב שנזניח משהו אחר בדרך, תמיד נצטרך לוותר על משהו או לעשות דברים רק 'בערך'...
הקדוש ברוך הוא ברא מציאות שבה ילדים נולדים להורים לא מושלמים. זו עובדה. וזה רצונו יתברך. ילדים לא זקוקים לאמהות מושלמות, הם זקוקים לאמהות ששלימות עם עצמן. שלימות עם עצמן, אך בו בזמן לא משלימות עם המקומות הלא מתוקנים שלהן. הריקוד של להיות "אמא שלימה עם עצמה, אך שלא משלימה עם חסרונותיה", הוא ריקוד עדין וניתן ללימוד על ידי ניסוי וטעייה. העולם, הוא עולם של תיקון, והעבודה רבה. אנחנו לומדות להיות שלימות עם נקודות התורפה שלנו, מתוך ענווה, אך לא משלימות איתן, מנסות לתקן כפי יכולתינו ודי. לא מנסות להגיע למושלמות. זוכרות שהקדוש ברוך הוא שידך ביני לבין הילדים שלי. אני האמא הכי טובה עבורם כמו שאני, במסע התיקון האישי שלי (שהוא גם מסע התיקון שלהם, מסתבר). התפיסה הזו מנקה מאשמה וממצפון מיותר.
" צריך לבדוק...הן את החמץ הנגלה- עניני עבירות בפועל, והן את חלקי הרע הטמונים בקרבו...שורש הרע הפורה ראש ולענה הטמון בחובו בחורין ובסדקין...עד מקום שידו מגעת" ( נתיבות שלום, מאמרי פסח, "בודקין בחורין ובסדקין")
מחפשים בחורין ובסדקין, עד היכן שידינו מגעת. מנקים את המעשים הגלויים לעין, אך עושים נקיון פנימי יותר במקומות הנסתרים. מטהרים את תפיסות העולם והרגשות שהם אומנם חבויים, אך הם המניעים אותנו לחטוא בפועל. הם השורש פורה ראש ולענה שבקרבינו.
"...בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו" (רמב"ם הלכות חמץ ומצה ב,ה)
הרבי מקרלין מפרש: "מבטלו בליבו"- איך מכלים את החמץ, את המיותר שבנפש? "בליבו"- על ידי קצת לב.
מאירים את הסדקים עם אור הנר, ולא מעירים אותם במבט של ביקורת. הנגעים שיש בכוחנו לתקן, הם הנגעים המציצים אלינו מבין החרכים. נגעים שיורדים בשפשוף עדין של סקוץ' ללא צורך במסור חשמלי. הכל ברכות, בעדינות, בסבלנות עם חמלה והבנה למורכבות בה אנו נתונות. "לא עלייך המלאכה לגמור ואין את בת חורין לבטל ממנה". שנזכה ללמוד את הריקוד העדין הזה, את הפסיעות, את המקצב. צעד קדימה, שני צעדים אחורה וסיבוב, ועוד רגע של המתנה לפני הצעד הבא. שנזכה ללמוד את ריקוד החיים, את סוד התיקון מבלי להסתחרר וליפול.