"אצלי האמונה הוא דבר גדול מאוד"

הנה סימן ורמז שמשהו במכונית לא כתמול שלשום: בבוקר היא לא מניעה מיד וצורכת קצת יותר תפילות מתמיד. אני בחסדי ה'דוגל ברפואה מונעת ומגיע למוסך כשהיא עדיין יכולה לזוז ללא גרר. האבחנה: "אין טעינה, האלטרנטור שלך הלך לעולמו".

טוב שיש אבחנה מהירה, אך אני בכלל צריך להיות בעוד שעתיים בישיבת צוות במכינה וגם אשתי צריכה את האוטו בהמשך,וגם הכסף שהולכים להיפרד ממנו לא בא בדיוק בזמן המתאים (מתי כן?). הנפש נזרקה למצר, דאגה, התבלבלה, נלחצה,התפזרה.

האור המקיף של המציאות

ואז החל בפנימיות נפשי המהלך המדהים שהולך ונהיה צפוף ותדיר יותר ויותר, ובדיעבד אני מבין שהוא הנקודה הפנימית שבשבילה עשיתי את כל המהפך הנפלא הזה, מחיי חופש מדומים בעולם החול לחיי הקודש של קבלת העולהמשחרר של תורה ומצוות: אור האמונה הקדושה. דוד המלך ע"ה גילה לנו שזוהי הנקודה הפנימית של כל המצוות: "כל מצוותך – אמונה".כלומר המתנה והשכר העיקרי של התורה והמצוות באמת לאמיתה אינם בעולם הבא אלא השכר הוא האמונה בעצמה. היא התוצאה האמתית שאנחנו מבקשים בפנימיותנו.

הממד החיצוני של הנפש מחפש רק שהדברים יסתדרו (שהרכב יהיה מתוקן), ורק זה נחשב לה טוב. אך כמה 'הטוב' הזה נבוב, זמני, רעוע. הרי מחר הדברים שוב לא יסתדרו. האמונה היא האור המקיף של המציאות, היא פוגשת את שאול התחתיות של הנפש ומעלה אותה עד רום המעלות של דבקות באל חי, מעבירה אותי ממצב תודעה של יצור מנותק, מיואש, בודד וחסר אונים – לחלק אלוה ממעל, מחובר, אינסופי, מלא תקווה, מלא שמחה. האמונה מאפשרת למשתמשים בה מנוחה ושמחה אמתית גם כששום דבר לא מסתדר כי היא פשוט לא תלויה בשום דבר, רק "במי שאמר והיה העולם"; היא השליחה הנאמנה שלו יתברך כאן בעולם הזה, מזכירה שהכול טוב והכול מושגח, שאני בידיים טובות תמיד.

רק בפשיטות

"שוב פעם אחת היה מדבר מאמונה, ענה ואמר: אצל העולם אמונה הוא דבר קטן ואצלי אמונה הוא דבר גדול מאוד. ועיקר האמונה היא בלי חכמות וחקירות כלל. רק בפשיטות גמור כמו שהנשים וההמון עם הכשרים מאמינים" (שיחות הר"ן לג).

בלי חכמות, בלי חקירות – ה' רוצה שנתחזק בכל פעם מחדש. לא בשכל, לא בהבנות, אלא באמונה, בפשיטות ובתמימות. "חדשים לבקרים רבה אמונתך", צריך לחדש אותה בכל פעם, בכל המצבים המזדמנים בחיים, להשתמש בה, להפעיל אותה.לוחש לי רבנו בשם ה': "אצלי אמונה היא דבר גדול", עשה "משא ומתן – באמונה". כלומר עזוב רגע את האלטרנטור, את המוסך, את האישה, את הילדים, את כל ענייני העולם הזה שקופצים עליך מכל עבר, ובוא אליי, בני, עלה אליי דרך צינור האמונה. והנה אני עוצם את עיניי ולבי תפילה: "ה' אורי וישעי ממי אירא, ה' מעוז חיי ממי אפחד... כי יצפנני בסוכה ביום רעה יסתירני בסתר אוהלו בצור ירוממני... לך אמר לבי... את פניך אבקש. אל תסתר פניך ממני".

התפילה היא הביטוי העיקרי של האמונה, כמו שכתוב: "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" (שמות יז, יב), ואונקלוס תרגם: "פריסן בצלו עד שעל שמשא", ורש"י שם פירש: "ויהי ידיו באמונה פרוסות השמים בתפלה נאמנה ונכונה".

רבי נחמן מברסלב חידש וריענן משהו שהיה קצת ישן אצלנו, את האור של התפילה והאמונה: "כי בעניין התפילה היה מרבה לדבר עם אנשיו, והזהירם מאוד להרבות בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו" (ליקוטי מוהר"ן צג תנינא). 'שיחה' – כלומר לפרוס ולפתוח לפניו יתברך את רגשותיי, לשפוך נפשי על כל מה שאני עובר. לא להשאיר זאת ביני לבין עצמי, "אל תישען על בינתך",לפנות אליו בפשיטות ובתמימות כי הוא הנותן לי כוח. לתת לו לפתור לי את הבעיות.

האמונה היא האור המקיף של המציאות,היא מעבירה אותי ממצב תודעה של יצור מנותק,מיואש,בודד וחסר אונים – לחלק אלוה ממעל,מחובר,אינסופי,מלא תקווה,מלא שמחה

הכלל: אתה מאמין – דבר אליו. "טוב ה' לכול", לכל פרט ופרט, לכל חיסרון וחיסרון. לבקש: "אבא, בבקשה שיניע האוטו", וכשהדברים מסתדרים לא לשכוח לומר: "תודה לך על שהניע". ובעיקר רצוי להתפלל על אמונה בעצמה: "אנא, אבא רחמן, תן לי להאמין שהרגע הזה טוב לי ולא אתבלבל משום דבר, אנא תן לי אמונה... אני יודע שזה באמת כל מה שחסר לי".וכשבאה מנוחת הנפש, שהיא המדד שהאמונה פועלת על הנפש, להודות לו בפשיטות ובתמימות, בשפה שלי, לפרש את הרגשתי החדשה: "תודה ה' הטוב על שנתת לי מנוחה ושקט גם אם שום דבר עדיין לא הסתדר בחוץ, זה פלא ממש. תודה, תודה".

מקום אמתי גם בקשיים שבחיים

אני כבר כמעט לא זוכר מה הייתי עושה במצבים האלו, 'בגלגול הקודם',למה ולמי הייתי פונה. כנראה לשכלי ולהבנתי, שהיו כמשענת קנה רצוץ.אני זוכר היטב את המציאות הפנימית הזו של ההתרוצצות הנפשית האינסופית, שמה שהרגיע אותה הוא רק שהדברים החיצוניים היו מסתדרים, וגם אז עדיין היה לחץ שעוד מעט תצוץ בעיה נוספת.

אמנם בחוץ שידרתי רוגע ויישוב הדעת כאילו לא עובר עליי כלום, אך באמת הייתה שם חולשה גדולה; נפשי חיפשה מקום אמתי בקשיים של החיים, חיפשה חוזק אמתי, מנוחה ונחמה אמתית. "ובאמת אמונה הוא ענין חזק מאוד וחייו חזקים מאוד על ידי אמונה, כי כשיש לו אמונה אפילו כשבאים עליו יסורים ח"ו אזי יכול לנחם עצמו ולהחיות עצמו כי ה' ית' ירחם עליו ויטיב אחריתו... אבל מחקר (מי שנשען רק על שכלו) שאין לו אמונה כשבא עליו איזה צרה אין לו למי לפנות ואין לו במה להחיות את עצמו ולנחם את עצמו... והכלל שעיקר הוא האמונה בלי שום חקירות כלל ובזה יהיה חזק לעולם בעולם הזה ובעולם הבא ולעולם לא ימוט אשרי לו" (שיחות הר"ן לב).

הקשר המחודש הזה אל האמונה הוא מתנת חיי. ההודיה גדולה עוד יותר דווקא כי היא נסתרה ממני כל כך במשך שנים. לא דיברו אתי ממנה כלל, וכמו כל דבר שנשכח היא העלתה אבק במרתפי הההכרה המודחקים. 'היהלום שבכתר' שוכב לו שם דומם, ממתין שמישהו ישתמש בו, שמישהו ימצא אותו (ראו את 'מעשה מאבדת בת מלך'). והנה, אילו פלאות, איזו זכות להיות מהאנשים שקשורים לאמונה, שפונים אליה, שעושים משא ומתן – באמונה.

עולם קטן - כתבות