מתכוננים למסע

מוצאי שבת. "א-לוהי אברהם א-לוהי יצחק וא-לוהי יעקוב, שמור והצל את עמך ישראל אהוביך מכל רע... הנה שבת קודש האהובה עוברת"...

מסיימים לומר את המילים המרגשות הללו, של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שהבטיח למי שיאמרן בכל מוצאי שבת קודם ההבדלה "בטוח אני שיצליחו בוודאי, אם ירצה ה'". הילדים מתארגנים לישון, ואני מתחיל להתכונן למסע לקברי צדיקים באוקראינה, שאמור לצאת עם שחר. אלו יומיים שהם מעבר לזמן ולמקום, עולם הבא בעולם הזה. שלושים וחמש נשמות יקרות ואהובות, "אוטובוס של אהבה", יוצאות למסע לחיפוש והשבת האבדות (ליקוטי מוהר"ן קפ"ח).

המסע יתחיל בברדיצ'ב, אצל אותו רבי לוי יצחק, סנגורם של ישראל, הלב של החבורה של המגיד ממעזריטש.

כל מי שזכה למסעות אלו מכיר את הקושי הגדול לשתף ולפתוח את הצוהר של הגילויים וההתחדשות הפנימית, שאפילו "ליבא לפומא לא גלֵי", הלב מסרב לגלות אפילו לפה (ולעט), את הסודות הכמוסים שזכה להם. כל כך הרבה חוויות וגילויים יש בלבבי בעקבות המסע, שאני רוצה לצעוק אותם בכל העולם. אך כבר לימד אותנו רבי נחמן מברסלב זצ"ל שלא נפעל בזה כלום, וגם הוא זה שעוזר לי להבין את המתח הפנימי הזה שאני חש בין התשוקה העזה לאין-סוף, לשטוף את כולם באהבה ובדיבורי לב, לבין המחויבות לצמצום הקדוש, כדי לייצר קשר אנושי פשוט עם העולם: "כִּי הַלֵּב הוּא צוּר הָעוֹלָמִים, הַיְנוּ צוּר הַמִּדּוֹת. כִּי אוֹר לַהֲבִיּוּתוֹ, הוּא עַד אֵין סוֹף, הַיְנוּ אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית לִתְשׁוּקָתוֹוְצָרִיך לְצַמְצֵם הַהִתְלַהֲבוּת, כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֵר בַּלֵּב חָלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי, וְעַל יְדֵי הַצִּמְצוּם שֶׁל הַהִתְלַהֲבוּת, יוּכַל לָבוֹא לְהִתְגַּלּוּת מֵהַמִּדּוֹת" (ליקוטי מוהר"ן מט).

טוב, אני מצמצם קצת את האור ומנסה לתת במידה שתתקבל על לב הקוראים. אתן קצת הבנות בנושא שחזר רבות במסע – הקשר עם הילדים הקדושים שלנו. באותה תפילה של רבי לוי יצחק זצ"ל בהבדלה, הוא שופך נפשו ואומר: "ריבונו של עולם אתה הנותן ליעף כוח, תן כוח גם לילדיך".

הבן המתקן

בני אהובי, קודש הקודשים, בן השמונה, בא להיפרד ממני לפני השינה, וגם לפני המסע שבדרך. מחבק אותי חיבוק מתוק ולבבי. אני ישוב על הכיסא וזרועותיו העדינות חובקות אותי. ראשו נשען על כתפי, ופאותיו המופלאות נקשרות בפאותיי. והנה אני חש דמעות נוזלות לאורך הצוואר. הבן היקר והרגיש אומר לי שהוא כבר מתגעגע אליי. וליבי נמס בקרבי. חשתי שיש כאן המשך של תיקון מופלא שעובד עליו שנים. כאשר אני הייתי ילד קטן ומתוק בקיבוץ עין חרוד, הקשר שלי עם אבי היה מלא כבוד והערכה, אך לא הייתי מעז לחבקו, ובטח שלא לבכות. הקשר היה דרך ה"מוסכמות הגבריות" הקלאסיות של הדור הקודם. גבורה אין סופית, וקושי רב עם העולם הרגשי.

עם השנים הבנתי ש"למדתי" בצורה לא מודעת להתייחס כך לעצמי: נוקשות פנימית והקפדה על הרגשות. מול כל רגש שהיה עולה, למשל: פחד, אהבה, תסכול, געגוע, בכי – "מנגנון החסימה" היה נכנס לפעולה ומחזיק ומסתיר את הרגשות במאמץ רב. חלק משמעותי ועיקרי של תהליך התשובה האישי, ובפרט הבחירה בהתקרבות לאור החסידות, נבע מהצורך לשוב לליבי,לשוב להרגיש, באמת זה לשוב לחיות.

כאשר חשתי את הדמעות של בני, נזכר איך בעבר לא הייתה בי יכולת לשאת אינטימיות כזאת. אולי היה יוצא ממני קול בס ומתנשא, "מה אתה עושה עניין, זה רק יומיים ואני חוזר". והנה עכשיו, הרגשתי שבתחילה הייתה אמנם תנועה קלה (מתוך הרגל) שמנסה לצאת מהמצב הרגשי הזה, של החיבוק והדמעות, ולומר משהו, כדי לצנן ולקרר קצת את החום של הקשר. אך מיד ה' הטוב, אב הרחמן, מחזיר אותי לפנימיות ליבי, לאור האהבה הפשוטה שזורמת בינינו. האור מחזיר אותי להישען על הקטן המתוק בחזרה, ולחבק אותו בעוצמה רבה יותר. וגם מעיניי זולגות דמעות אהבה וגעגוע. רגע נצחי. חשבתי בליבי, שהנה עוד לפני שאני יוצא, כבר קיבלתי בחזרה "אבדה" יקרה מאוד. אבדת הלב. אור הרגש היהודי החם, הרגיש והעדין. אולי זאת "אבדת האבדות" בעבורי. כמה זה נסתר מאיתנו, "כולנו חכמים כולנו נבונים" וכו', אך הלב? הוא זועק שם בפנים, רוצה שנעז לחוות אותו, לחוש, לתת לו הוויה בעולם: דרך העיניים – שיהיו עיני הלב, דרך האוזניים – שמיעת הלב, דיבור הלב, חוכמת הלב. מבחינתי זו הגבורה האמיתית – להעז להרגיש, להעז לפגוש את העולם מלב חי פועם, בלי לפחד מהקור והציניות של העולם. "עז כנמר" לדבר מהלב, לחיות מהלב.

המתקת הדינים

אשתף בסיפור מהמסע, באותו נושא, של מחויבות להעמקת הקשר עם ילדינו הקדושים. באוטובוס, בדרך לברדיצ'ב, דיברנו קצת על אור הצדיק רבי לוי יצחק בן שרה סאשה זצ"ל, כדי שבעל השמועה יעמוד לנגד עינינו. זה מאפשר הזדהות גדולה יותר עם אורו של הצדיק. וכן דיברנו לפני הכניסה לציוני הצדיקים על העניין העיקרי של כל אחד (בהמשך היינו במז'יבוז' בציון הבעש"ט הקדוש, בברסלב אצל רבי נתן זצ"ל ובאומן אצל המנחם הגדול רבי נחמן מברסלב), ומתוך זה כיוונו מיקוד לעבודה נפשית רוחנית שקשורה אל הצדיק בציון שלו.

ידוע שרבי לוי יצחק מברדיצ'ב, אורו הוא עבודת הסנגוריה ואהבת ישראל. כל אחד מהחברים התבקש לעלות בעיני רוחו דמויות שיש לו קושי עימן. כל מיני דינים, עיכובים וחסימות בקשרים. ואז למצוא מקום חדש מול אותן נפשות, עד שהלב מתנק, ומיטהר מן הדין והכעס, ומלמד זכות אמיתית על עצמו ועליהם.

אחד החברים אמר לי שלהפתעתו הדמויות שעלו לו מנפשו הן לא פחות מאשר ילדיו הקדושים. לפתע הוא קלט שם כמה דינים והקפדה הוא נושא בליבו עליהם יום יום, כמה הלב סגור כלפיהם. תוך כדי שזיהה את זה, הוא חש את כוח אור הצדיק מעורר אותו עוד פנימה לנשמתו, לראות מבפנים כמה הוא אוהב כל ילד וילד. הוא תיאר שהם ממש עמדו לפניו בשורה, והוא חש זרמי אהבה כלפי כל אחד. לדברי החבר, הוא זכה עכשיו למצוא "אבדה" יקרה. הוא הבין איך ביום יום ה"בעל דבר" גונב את דעתו, פעם אחר פעם, כבר הרבה שנים. איך הוא גורם לו להתנהל רק מכוח האינרציה של החיים, ממשיך את "העסק" הזה שנקרא משפחה. עובד, מפרנס, אי אפשר להגיד עליו שום דבר – לכאורה איש משפחה למופת. אך פתאום הוא הבין פנימה, איך שבתוך "תקתוקי" המשימות המשפחתיות הוא שכח (השכחה היא הבחינה של "האבדות", שהן דברים ממהות הנשמה שנשכחו ונעלמו בתת ההכרה) את העיקר – כמה הוא אוהב אותם, אחד אחד, כמה הם חשובים לו בלב (ושוב הלב, אין לאן לברוח). הוא חש כמה הוא רוצה למצוא לעצמו "תמרורים מעוררים" ביום יום, בחזרה לארץ. סימנים ונקודות שיזכירו לו את העיקר הזה, את שורש הקשר שלו עם ילדיו, את האהבה הגדולה שהוא חש כלפיהם, שזה לא יהיה נעלם כל כך.

הוא התפלל והתחנן למפגש חי עם תבונה זאת: בהכנת הסנדוויצ'ים, בהסעה לביה"ס וחזרה. לזכור שם בתוך ההעלם של העולם, למה אני עושה את זה? "אוי געוואלד", נזכרתי, "אני יודע – כי אני כל כך אוהב אתכם ילדים קדושים ואהובים, המתנה הכי גדולה שה' נתן לי". שנזכה, אמן.

עולם קטן - כתבות