גן עדן או גיהינום

"שמע, אחי, אפשר להגיד לך משהו?" שאל אותי אח לאחר שיעור של שיתוף קבוצתי של דברים אישיים פנימיים. "אני לא מבין למה צריך את השיתוף האישי הזה. זה ממש מרחיק אותי וגורם לי להיסגר יותר". לאחר זמן מה בא אח אחר: "אפשר להגיד לך משהו? זה היה מופלא השיתוף האישי, הלוואי שככה היה בכל העולם. בכל אחד שדיבר מצאתי את עצמי, וכל כך התעוררתי ברצון יותר לפתוח ולהתקרב אל כל יקיריי ואל ה' יתברך".

אני לא מבין, מה התשובה? פתיחת דברים אישיים בקבוצה מרחיקה וסוגרת או מופלאה, פותחת ומקרבת?

התשובה לדברים באה לכל מחפש דרך באיזה שלב. זו תשובת הסבתא העתיקה והמוכרת: "הכול בראש". כלומר, הדיבור האישי שהיה בקבוצה, לאחד הוא גיהינום, מעורר התנגדות ודינים, ולאחר הוא גן עדן עצמו בעולם הזה.

עד כאן הכול נכון וידוע, אך כמה חיים את הידע הזה באמת, מבפנים, את הדעת ששורש חוויית המציאות שלי אינו קשור באמת למצבים החיצוניים, לאנשים ולדברים שאני פוגש, אלא הכול בתוכי, שהחוויה שלי היא תוצאה של המחשבות המתרוצצות בראשי והרגשות המתרוצצים בליבי? זה מקומי העכשווי, שם אני מונח, היכן שמחשבתי (בעש"ט מפורש במקומות רבים).

הכול הולך אחר ההתחלה

יום הדין הגדול בא לפתחנו. יום הרת עולם, והכול הולך אחר ההתחלה, אחר הראש. ראש השנה. היכן היא ההתחלה? לא מבחינה פילוסופית רעיונית אלא בעבודת האדם, במעמד הנפשי הפשוט. "הכול בראש", אומרת החסידות, הדינים (גבורה), החסדים (אהבה), הרחמים (תפארת), הרגשת הניצחון או ההפסד (נצח), ההודיה או ראיית החסר (הוד), למה אני מתקשר ומתחבר (יסוד), מה הכי חשוב לי, למה אני נותן את החשיבות העיקרית (מלכות) – הכול בראש.

"כי עיקר ההתחלה בראש השנה. ומראש השנה נמשך החיות והתקון לכל השנה כולה, ועל כן נקרא ראש השנה, ראש דייקא, כי יש שלוש קומות: עולם, שנה, נפש (מקום, זמן, והנפש הפועלת בהם). וכמו שבקומת נפש, שהיא קומת האדם, עיקר חיות האדם תלוי בהראש ששם המוחין שמחיין כל קומת הגוף כידוע… שחיות כל הגוף עד צפרני הרגל – הכל נמשך מהמח, ששם עיקר משכן הנשמה, המחיה את כל הגוף, כל אבר ואבר כפי חיותו, כמו כן ממש נקרא יום הקדוש והנורא הזה 'ראש השנה'" (ליקוטי הלכות יורה דעה, הלכות ערלה ד, סעיף יח).

בראש השנה מזכירים את ראשי העניינים של החיים, הראש, הראשית, השורש. ומהו הראש של העבודה של האדם? אומרים לנו הצדיקים האמיתיים שבכל הדורות: אחים, העיקר להתחיל לקבל אחריות למחשבות שלכם, לראש שלכם. לצורת ההסתכלות שלכם על המציאות. בזה תלוי הכול.

בלי לשים לב האדם כל הזמן שופט ודן את עצמו ואת העולם. האם הדין שלי אמיתי? האם אני בכלל יודע שאני עושה את המשפט הזה (לעצמי, לעולם)? כמה רחמים יש במשפט? כמה סליחה? האם אני באמת דן את העולם כפי רצון ה'? האם אני עובר מדי פעם לכיסא רחמים?

"ובכל ראש השנה חוזר ונעשה מה שהיה בתחילת הבריאה, כמבואר בכתבי האריז"ל… ועיקר ההתחדשות הנפלא הנעשה בראש השנה מעין תחילת הבריאה הוא בענין המתקת הדינים… להמתיק כל תוקף הדינים המתעוררים בראש השנה, שנמשכין מבחינת 'בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין', שזה היה בראש השנה" (ליקוטי הלכות, הלכות מתנה ה, סעיף ג).

ולומדים שעיקר הדינים בראש שלנו (כולם במחשבה אתבררו): שם מתקבעת המציאות שלנו, ושם אנחנו צריכים להצטרף לעבודת הצדיקים להמתיק את הדינים, להמתיק את הראש. ראש השנה, לפי זה, הוא יום של מפגש אינטימי עמוק עם ה'אני' שלנו. עם הצמצומים והאור שלנו, יום של בירור אמיתי של 'אייכה'. היכן אתה בעולם, אחי? איך אתה מסתכל על המציאות? על עצמך? מי אתה באמת, פנימה?

"חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איכה, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו" (הרב קוק זצ"ל). יש כאן יסוד עמוק להבין לא רק לחג המתקרב אלא לחיינו בכלל. הדינים, הספקות, הפחדים, הכאבים והסבל אינם תוצאה של 'השמיים', אלא תלויים בעיקר ביראת שמיים, ביחס האישי שלנו למה שבא מלמעלה. היחס הזה הוא תמצית ה'אני' שלנו, זו נקודת האנושיות שניתנה לנו, והיא עיקר האחריות שלנו (לא 'השמיים' הם אחריותנו). כלומר, המחויבות לקבל אחריות למחשבות שלי, ליחס הפנימי כלפי עצמי, כלפי אחרים, כלפי החיים. אחריות אמיתית לרגשות שלי, לרצונות.

התעורר לוודא ולבדוק שה'אני' שלך הוא באמת 'לדודי', או שזו רק חסימות רגשיות שנחקקו בך ממסע חייך (קשר עם הורים ומורים וכו'). בבהירות וזיכוך ה'אני' הזה שלנו תלויה כל חוויית המציאות. כל הכתיבה לחיים או למוות. אדם שחי כל הזמן בעצבות וברגשות אשם (ומאליו מאשים את כולם) מת כל הזמן שוב ושוב. זו אינה המציאות, זו מציאות של ההסתכלות, של הדעת שלו. אולי מחסימה ישנה, שכשהיה ילד חש כל הזמן שמקטינים אותו, ומאז הוא חווה בכל פעם, בכל מקום, שלא מעריכים אותו, שאין לו חשיבות. אנא, התעורר. זה לא מ'השמיים', יש שם משהו בפנים שהוא באחריותך. משהו ביחס שלך, במחשבה שלך, בתפיסה העצמית שלך מבקש להתברר, להתחדש. בזה תלויה השנה שלך, החיים והמוות.

שלושה ראשים נפגשים

רבי נחמן מברסלב מסביר שזו פנימיות הסיבה שנוסעים בראש השנה לראשי הצדיקים. אני בא עם הראש שלי בראש השנה לראש הצדיקים כדי להמתיק את הדינים מראשי ומכל היקרים לי ומכל העולם. "מה שנוסעין על ראש השנה לצדיקים, כי ראש השנה הוא יומא דדינא של כל השנה, וכל אחד ואחד בא עם קדושתו וצמצומיו אל הצדיק הדור... שהוא בחינת 'אבן שתיה', ועל ידי זה נמתקים כל הצמצומים" (ליקוטי מוהר"ן ח"א סא).

לא יודע

"השלב הראשון, שהוא עיקר ראש השנה, הוא מלכויות". מה הכוונה בעבודה? הראשית היא לשחרר ולהרפות את המלכות שלי. את ה'יודע' שלי. את השליטה השכלית המוכרת שלי על המציאות. זו בחינה של המלכות, בחינת הלבנה שאין לה מעצמה כלום. מרפה את הצורה של ההבנה וההסתכלות שלי עד כה. זה אחד היסודות של הצדיק הזה (שאולי גם לכן קשה לרבים איתו): הוא דורש ומעורר את האדם להתחדש (לבנה, מלכות), להשתנות כל הזמן. זה כוח המלכות, שהיא הלבנה, המתחדשת כל הזמן. את עיקר העבודה ה'מוזרה' שלו הוא מתמצת בהנחיה לאדם: "עיקר הידיעה שלא נדע" (חיי מוהר"ן). וכן: "אמר בפירוש על עצמו שהתורה שלו הוא חידוש גדול מאד אבל ה'אינו יודע' שלו הוא חידוש גדול ביותר" (שבחי הר"ן לג).

זו עבודה פנימית מופלאה שבה אנו משחררים את הניסיון הדעתני בחיטוט של עץ הדעת ועולים לשורש היהדות, כלומר לאמונה, שהיא מעל כל הידיעות. רבי נחמן מסביר שראש השנה הוא היום החשוב ביותר לתיקון האמונה. כי ביום זה, שעניינו המרכזי הוא המלכת הקב"ה, נדרשת אמונה גדולה. וכדי לבנות אמונה גדולה נדרש עם ישראל להתקבץ יחדיו, וכל אחד בא עם האמונה שלו, והחיבור הפנימי הזה יחד מאיר אור גדול בשמיים: "כי ראש השנה הוא בחינת תיקון האמונה, בבחינת: 'אף אמונתך בקהל קדשים' (תהלים פט, ו), כי אז נתקבצין כל הקהילות הקדושות. ועל ידי זה נתלקטין ונתקבצין כל ליקוטי האמונה, בבחינת 'אף אמונתך בקהל קדשים' כנ"ל" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, ה).

האמונה היא הכלל של הכול, "בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה". האמונה היא הכוח הפנימי העליון שמאפשר לשחרר את הידיעות שאני אוחז בהן כרגע, את התפיסות והיחס שלי למציאות. אני מעלה אותן לאמונה, כלומר ל'לא יודע', ודווקא כך ממליך אותו באמת. דווקא כך אני זוכה לגלות את מלכותו החדשה עליי.

ודאי שאין הכוונה שאהיה טיפש חס ושלום, "אין עם הארץ חסיד" וכו'. אלא שאעז בכל פעם מחדש לפנות ולשחרר את הידיעות שלי לחפש בכל פעם מחדש מקום פנימי יותר, עמוק יותר, נפשי יותר, רוחני ונשמתי עד השורש של ההוויה שלי (קשה אך נפלא). ובפרט בראש השנה עיקר יסוד ההכנה בתחילה הוא שלא לדעת. לא לבוא מהמקום המוכר, מהציפיות הקבועות, מהכיסא המוכר, מהשיר שפותח לי וכו', אלא "הרחיבי מקום אוהלך", לתת אפשרות למקום חדש להתגלות, למלכות ה' חדשה להופיע בקרבי.

ראש השנה מתקרב. מה הולך להיות? איני יודע! אני רק בא לבקש לחפש, "לך אמר ליבי בקשו פניי". רק מכאן, מהחלל הריק שאני מאפשר במוח, בראש, אפשר למלא מקום חדש של ידיעה אמיתית, של היחס הא‑לוהי הפנימי למציאות, ולא של היחס האישי ההרגלי (הפירושים ה'עתיקים' שאני נותן לכל דבר כבר משנים, מילדות). לאחר מכן אקשיב פנימה, אתבונן במה שקורה בחג בחוץ, בתפילות, במפגשים ובשיחות ובעיקר בפנימיותי: אנסה לזהות את הרמזים למקום החדש שה' רוצה לתת לי. בעבודה זו יש אפשרות לשנה חדשה באמת. מתוקה. זו מתיקות של קשר חדש עם עצמי, אני ממתיק את הדינים שבמחשבתי ההרגלית. אני מקבל 'אני' חדש, ומאליו יש גם 'הוא' חדש ו'הם' חדשים ועולם חדש. וכך ניכתב וניחתם לחיים באמת. אמן, שנה טובה.

עולם קטן - כתבות