הנפש טסה למטה

מורה רוח (שהוא גם חבר קרוב) סיפר לי שערב אחד, רגע לפני שהלך לאחד השיעורים, התקשר אחד מתלמידיו והודיע לו שברגע האחרון לא יוכל להגיע לשיעור. המורה היקר זיהה מיד את הנפש "טסה" למטה, צוללת לשאול תחתיות. הוא קולט את חוסר החשק והרצון לשיעור שנולד בן רגע (לפני זה היה חדור עשייה, מלא בכוח של השפעה ורצון טוב). והנה בבת אחת, כמו נעלמה כל המוטיבציה והחיות לשיעור. אך הוא אמר שהנפש לא נעצרת בזה. הוא שומע את "הענייה סוערה" נעשית גם פוסקת של בית המשפט העליון, פוצחת שם בפנים בשיפוט מרשיע וביקורת נוקבת על התלמיד, ועל תלמידים בכלל, שאינם אחראים, אינם מחויבים, ומודיעים רק ברגע האחרון, ועוד טענות רבות "נכונות וצודקות". אך הוא גם קלט שהתוצאה העיקרית של כל "ההבנות והידיעות הנכונות" היא המשך החלשה כללית ודחייה כלפי אנשים שבאמת הוא אוהב ומעריך את דרכם.

הוא שיתף ואמר שכמורה ואדם שבחר בחיים, כלומר לחיות באמת, מתוך בחירה, מתוך לקיחת אחריות על נפשו, מחשבותיו רגשותיו, מתוך רצון לתקן ולעלות מכל מצבי בחיים (שנזכה, אמן) - הוא לא מוכן להיכנע ל"קולות" הנפש הללו ולהסכים להם כ"מציאות מוחלטת וודאית". במקום זאת הוא בחר להקשיב להם כ"קול של ילד פגוע", שפגיעתו גורמת להסביר הסברים ורעיונות שמבוססים כולם על חוויה של חסימה אישית, ולא כקול של גילוי מהותי נשמתי. ומיד לאחר הזיהוי וההפרדה - הגיעה לו מחשבה פשוטה שאפילו אם אדם אחד נמצא שם בשיעור, ויש לו רצון וגעגוע למה שיש לו לתת ולהשפיע, הוא הולך עם כל הלב. וכל תלמיד נוסף שיהיה זה בונוס. לדבריו, זה היה פלאי, ממש בן רגע הוא חש איך חוזרים אליו כל הכוחות, איך הוא מתמלא רצון וחיות, בבחינת "ליבו נשא את רגליו". הוא חש שמחה גדולה יותר אפילו מזו שהייתה בתחילה (לפני ההודעה של התלמיד).

מקבלין דין מן דין

המשכנו ושוחחנו על כמה נקודות של גדילה והעצמה מתוך החוויה שלו, בבחינת "נקודת החבר", מושג מליקוטי מוהר"ן שמדגיש את האור של שיחת חברים בענייני עבודת ה', ובכלל. מקבלים זה מזה שיקופים להתקרבות נקייה. והוא הסכים שנשתף אותם:

"בעל נפש": הראשית – נקודת האחריות על הנפש שלי. מי אחראי למה שאני מרגיש או חושב? למה שאני רוצה? יסוד כללי שעולה להתברר אצל כל אחד ואחד - מי בעל הבית של הנפש הזו? מי הסוס ומי הרוכב? מי אחראי לתנועות השונות שמתרחשות שם בפנים? האם זה שטח הפקר או שאולי זה שטח של הזולת? צריך להבין שכל פעם שמישהו זורק מילה ואני אומר "הוא" העליב אותי, הוא "הכעיס" אותי וכו', אני בעצם מעיד שאני לא בעל בחירה. המציאות קובעת לי. כל פעם שאני חש שהשיפוט של הזולת הוא "מחויב המציאות", שאני מחויב לסגור את ליבי, לדחות אותו - פקששתי את "נקודת העל" של הבריאה, כלומר את אור כוח הבחירה החופשית. זה אתגר והתמודדות קבועה מאת ה' הטוב, יום יום, רגע רגע, בבחינת "לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ". הקב"ה בוחן את התגובות הפנימיות שלנו, לא רק את המעשים, "רחמנא ליבא בעי", הקב"ה רוצה את הלב הנקי והטהור שלנו. ובסיפור של המורה היקר, המבחן העיקרי, האלוקי, הוא לא אם הוא הלך לשיעור או לא הלך, אלא מה קורה בליבו, איך הוא שם בפנים, כמה אהבה, כמה אמונה, כמה רוחב יש בו. אם רק היה מתגבר והולך לשיעור אך ליבו היה סגור ומריר, לכאורה הוא לא היה עומד במבחן האמיתי הפנימי (ודאי שיש ערך למעשה בעצמו, אך אנו מדברים על חובת הלבבות).

אתה זה לא הנפש:נקודה נוספת, שנראה שרק היא מאפשרת באמת בחירה, שייכת להבנה הפנימית שהאדם הוא לא הנפש. כאשר הולכים ופוגשים את עומק פנימיות האיש הישראלי, כאשר צוללים לעומק ה"אני" שלנו, על בסיס התורה הקדושה, ובפרט ספרי הסוד – אז אם האדם זוכה הוא לומד, וחש שהנפש היא רק חלק ממערכת מורכבת ועמוקה של ממדים וכוחות, ובטח שהיא לא "חזות הכול". הרגש הראשוני שעולה מול המציאות המתרחשת, ואפילו המחשבה והרצונות של הנפש, אפילו שהם נחווים כחזקים ומוחלטים, באמת לאמיתה הם רק בחינה של "ירח", שהוא כל הזמן בשינוי ותנועה, ואין בו כלום מעצמו, אלא רק מה שתשפיע לו. חלקי הנפש קשורים ל"משתנה התמידי שבחיים" (ימימה זצ"ל) והם לא "מחויבים המציאות". למה? כי האני האמיתי הוא הרבה יותר גדול, ושורשי, והוא מגיע ממש עד לב השמיים, חלק א-לוה ממעל. האני הישראלי הוא כסולם המוצב ארצה וראשו ממש בשמיים. הנפש הארצית מתפעלת ומגיבה, אתה צריך להיות קשוב לה; אתה מזהה וחש את תנועותיה - נפלא מאוד, אך מה עכשיו? מי קובע מה עושים עם תנועות אלו? מה שייך לאמת ולקדושה? מה שייך לשקר?

נראה שההתנהלות הנכונה שם בפנים, ליצירת הבחירות הטובות, היא כאם המחנכת את בנה (בספרי הסוד זו המלכות שעולה לבינה). החוויה ההרגלית הפנימית מול המצבים של החיים, כאשר לא לומדים, היא כמו שני ילדים בגן. אין שום קשר בין החלקים, הם רבים ביניהם כל הזמן. הראש עם הלב, והפוך, כמו שני ילדים שרבים של מי הכדור. כל אחד בטוח שהוא צודק, ואין באמת שום קשר ביניהם (הכול בתוך האדם עצמו). לעומת זאת ההתנהלות הבינתית, דרך ה"אימא" שבנו, מחבקת את הילד הכעוס והפגוע (נפש), מקשיבה לו ומכוונת אותו בעדינות, בחוכמה וברגישות למקום הנכון.

כוח ההבנה: כאשר מתבוננים על המעבר הפנימי שעבר החבר עולה נקודה נוספת: ממצב של חוסר חיות וירידה לשאול תחתיות, למצב של הרגשת רצון ושמחה גדולה. הוא הסביר שבעצם לא קרה שום דבר בחוץ, אלא הכול בהתנהלות המדויקת שלו פנימה. הוא זיהה את החלק הנפשי הלא מבורר, והפריד אותו, ובמקום שהתפנה הופיעה לו תובנה פנימית - והיא היא זאת שגרמה לעלייה בחזרה. המורה היקרה ימימה אביטל זצ"ל אומרת ש"ברוחניות מספיקה הבנה כדי להגיע להטבה". חוויית הנפש באמת היא לא תוצאה של מה שבא מהחוץ, אלא לפי הפוקוס של ההכרה, "במקום שהאדם חושב שם כל האדם" (בעש"ט במקומות רבים).

מוכן ומזומן למסור את נפשי

נקודה אחרונה, שאותי אישית הכי ריגשה. היא קשורה לענווה ומסירות נפש. שהחבר הבין וחש בסוף שהוא מוכן ללכת להשפיע מהטוב שלו, גם בשביל אדם אחד. זה נוגע לכך שבעומק, באמת לאמיתה אחרי כל העבודה הפנימית, אנחנו לא יודעים כלום. אתה מעביר דרך הצינור שלך את הטוב שה' נתן לך, ואין לך מושג מה יהיה עם זה הלאה, מה עוד יקרה ויצא מזה. אתה עושה את שלך. לפעמים אפשר לעבוד במשך שנים עם קבוצה גדולה, וההתעוררות הרוחנית של המשתתפים והגדילה היא נמוכה ועל אש קטנה. ולפעמים מפגש עם אדם אחד יחידי, דיבור של אמת שנגע בעומק לבבו, הוא הופך את עולמו והוא משפיע מזה כפל כפליים מאשר החבורה הגדולה. יש דיבור עוצמתי של חסיד ברסלב יקר, רבי ישראל דב אודסר זצ"ל. שאלו אותו פעם איך הוא מבזבז את הזמן ללכת לאיזה אדם בת"א, שעות וימים רבים, לחזק ולעורר אותו. הרי כמה לימוד וענייני קדושה כבר היה יכול להספיק במקום זה, ועוד שבכלל לא ברור כמה זה פועל, כמה באמת הוא משפיע. הוא ענה תשובה מופלאה מבחינתי: "ה' יתברך יודע ועד שאני מוכן ומזומן למסור את חיי וממוני בשביל לקרב איזה נפש ישראלי לה' יתברך או להכניס בו הרהור תשובה, אפילו רק לרגע אחד".

"ואני תפילה" שההסתכלות הזאת והלב הזה יהיו ממש גם הניגון הפנימי שלי, ושל כל עם ישראל, אמן

עולם קטן - כתבות