שיחת חולין שכולה קודש
בוקר יום שלישי, לפני תפילת שחרית, אט אט מגיעות שמועות שלפנות בוקר חוסל מפקד בכיר בג'יהאד האסלאמי בהאא אבו אל-עטא ויש אזעקות בדרום ובגוש דן.
רגע לפני הכניסה לבית הכנסת אני פוגש אדם קרוב שאני צריך להעביר לו סכום כסף. רק התחלתי להזכיר את הנושא, והוא מיד עצר אותי: "עכשיו זה לא הזמן, עכשיו זה זמן לשכינה, זמן לכלל, זמן לתושבי הדרום, לחיילים, לא מעניין שום דבר אחר". זהו אדם פשוט, "אדם מהיישוב", אך מה זה? אילו מילים, איזו הסתכלות, איזה לב. הוא ממש עורר אותי לתשובה גדולה, לצאת מקטנותי, לצאת מגלותי –"עכשיו זמן לשכינה".
גם עכשיו, כשאני יושב וכותב את השורות, שמחה מופלאה ממלאה את ליבי. בן רגע העלה אותי אותו יהודי "פשוט" אל שמי שמיים. לפתע התכלית שבעבורה אני רוצה לחיות הייתה קרובה כל כך, ברורה, חיה, נוכחת על הקרקע, בתוך ה"סמול טוק" בין אדם לחברו, בטבעיות, באותנטיות. זה לא נאמר באיזו סדנה או בשיעור על חשיבות האחדות בעם ישראל, ופלפול על משמעות חורבן הבית שנגרם בשל שנאת חינם, ובנייתו תלויה באהבת חינם. אלא ככה סתם, יום חולין, בשיחת חולין, שהיא כולה קודש. לפתע חשתי שמה שפעם חשו רק גדולי ישראל, צדיקי הדורות, הופך להיות תנועת הנפש הטבעית הפשוטה של יותר ויותר נשמות - "לא מעניין אותי שום דבר, רק השכינה", רק מה קורה עם "הפלגא גופא" שלי מהדרום. בן רגע התמלאתי אהבה לכל העם, לשכנים, לכל תושבי פרדס חנה, למחוז צפון, מזרח ומערב, ובפרט לדרום, לכל העם הקדוש. הימין והשמאל, הדתיים והחילונים, שבארץ ובחוץ לארץ, כולם נקלטו קרובים כל כך, "כולם אהובים כולם ברורים כולם גיבורים כולם קדושים". ההוא שדוהר עכשיו במכונית לעבודתו בקומה ה-400 בעזריאלי, וזה שהתעורר לקראת הצהריים, הולך בשרוואל לבן זקוף ומודע למכולת לקנות רק פירות וירקות לבריאות הגוף והנפש, וזה "התגבר כארי" לתפילה עם הנץ החמה ולימוד ולהמשך הסדרים בישיבה.
באותה שעה ממש, עם הנץ החמה, אי שם לרגלי הגלבוע בעמק יזרעאל עולה על טרקטור ג'ון דיר חדיש פלאח ותיק מקיבוצי העמק, לעוד יום קדוש בחריצות ואהבה של אדמת ישראל. וממש באותה שעה, חייל גיבור בצבא ישראל הוקפץ להפעיל מערכת הגנה ליירט את פצצות האויב, קם למשימה לשמירת ארצנו הקדושה. כל אחד ואחד עם סיפור חייו הפרטי, עם דעותיו שהצטברו ממסע חייו, ממקום הולדתו, מבית אביו ואימו, מצערו ומשמחותיו שחתמו בנפשו התנהלות חיים חיצונית שונה,כזאת או אחרת.
אך אי שם במעמקי כל לב ולב של יהודי פרטי, הולך ומתגלה קמעה קמעה הלב הכללי, ליבו של העולם, והוא שולח בחשאי (והנה גם כבר בגלוי) אותות חש-מל, ופורט מתוך עומק עומקי הנשמה לכל אחד ואחד את ניגונו הפרטי. והנה מתגלה שהכול אחד ממש, הניגון הפרטי והכללי, וזו רק הבחנה של ענף ושורש. צריך רק להעמיק קשב, ולרצות ברצון חזק את האמת. נראה שמי שלא שמע את הניגון הזה לא שמע נגינה מימיו. "תזמורת ההוויה" - הנגינה האחדותית הכללית הזו, שבנויה מהניגון הפרטי המיוחד של כל אחד, מסע חייו הייחודי, בחיבור לניגון הכללי - מנגינת השכינה הקדושה, אור ה' הטוב השוכן בפנימיות ליבנו, והוא הוא המכנה המשותף היחיד האמיתי, ואליו עלינו להתכוון. זוהי הכוונה הכללית: ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, כדרך חיים, בשיחות האישיות, במחשבות, במעשים היומיומיים.
דעות שונות ונשמות אחודות
ברור שהאתגר שעומד לפתחנו הוא להתעורר לכך בבחינה של "אחישנה", כלומר לא רק כשאיזה מפקד רשע מהג'יהאד האסלאמי מחוסל ברוך ה', אלא לחשוף אמת זו כדרך חיים, מלכתחילה. נראה שהאזעקות הנשמעות עכשיו (יהי רצון שיסתיימו לגמרי הרבה לפני שתקראו שורות אלו) הן לא רק לעורר לתפוס מחסה, אלא כשופר המעורר פנימה. להפנים ולהבין שהמקום המוגן האמיתי של עם ישראל הוא בשכינה הקדושה, באחדות שלנו, מתוך האמונה היחידה באמת שאין עוד מלבדו, ה' אחד, כאיש אחד בלב אחד.
דברים מהלב
ברצוני לומר שהדברים נכתבו מעומק הלב, שנפתח בזכות השליח מהבוקר, "ואני תפילה" ותקווה שייכנסו בלב הקוראים. זהו רצון פנימי לעורר ראשית את עצמי, ואת אחיי ואחיותיי, כל אחד לפי מקומו ועניינו, להעז עוד קצת, להתמסר לעניין הזה של השכינה, והביטוי העיקרי שלה - אחדות ואהבת ישראל. נראה שההתחלה (ואולי גם הסוף) היא קצת להעז "לא לדעת". להעז לשחרר מעט את ה"יודע" שבנו, את מה שכל כל כך ברור לך שנכון, לשחרר קצת את "הצודק" שבנו. לשחרר קצת את הציניות, הסגירות, החשדנות, חוסר האמון. להעז לפַנות קצת מקום בתוכנו, לדבר חדש. זהו הסיכוי האמיתי לפגישת הנשמה העצמית, ומאליו - של נשמתו של האחר. זו הדרך לפגוש באמת לאמיתה את האחים, מתוך קשר וחיבור מעמיק בינינו, קשר נשמתי.
היסוד של הכול לפי כל הספרים הקדושים, ש"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" (ברכות נח ע"ב). נראה שעלינו להפנים שנקודת החיבור והאחדות בעם לא תלויה בדעות, אלא בחיבור הנשמתי, שהוא למעלה למעלה מכל דעה. נשמותינו אחודות ומחוברות כל הזמן, מעולם לא נפרדו. זו האמת הגדולה שממתינה לנו, שתרד ממרומי הדעת אל הלב, עד שתוכל להתקיים אצל כל אחד ואחד בצורה פשוטה של "דעות שונות ונשמות אחודות". זה פלא. הנה הבחור מהישיבה פוגש את הפלאח מהעמק. זה - דעתו היא שהכי חשוב ללמוד הרבה ובהתמדה, וזה - דעתו שהעבודה היא העיקר. נפלא, מה הבעיה? הרי בכל אחד מהם יש בחינה של צדק, וזה לא אמור להשפיע על החיבור ביניהם, אולי להפך, אפילו להעמיק אותו. זה יקרה כאשר כל אחד ילמד באומץ להרפות קצת את דעתו ה"מוחלטת", לקבל קצת מחברו, בבחינת "מקבלין דין מן דין".
"הישן יתחדש והחדש יתקדש", זו הסיסמה שטבע הרב קוק זצ"ל, והיא מהדהדת בכל כתביו. נראה שיש בה משום סיכום תמציתי של כל הגותו. נקודה של חיבור ההפכים בעם, שתחילתו היא חיבור ההפכים באדם עצמו פנימה. בכל אחד מאיתנו באמת לאמיתה יש קודש ויש חול, ויש ימין ושמאל, ופלאח וחרדי, ורצון ללמוד ורצון לעבוד; הם רק צריכים לעשות שם שלום בתוכנו. מאליו תהיה יכולת להיות בהשלמה עם הדמויות האלו בחוץ.
ימימה אביטל זצ"ל מבהירה בצורה נפלאה את המשמעות של ההתקרבות המדוברת בינינו: "כאשר מתקרבים מעט לאחרים, כלומר נראה שכאילו מתקרבים הרבה, צוחקים, מדברים, מתחבקים... ולמעשה לא מתקרבים. אז מהי התקרבות? זו הנוכחות האישית בהבנה, מול הנוכחות של הסובב אותנו, כיהודים בגלל הניצוץ האלוקי של הנשמה. הנוכחות היא בהבנה, שאתה ואני - חד הם במהות" (מתוך חלק שמדבר על תקשורת אמיתית).
זו הערבות ההדדית המדוברת של עם ישראל. לא ערבות של מוסר והבנה שכלית, ש"ככה נכון להתנהג"; המציאות העובדתית היא רק בחינה של שימת אצבע על מה שיש באמת. הערבות ההדדית היא קביעא וקיימא, אנו "איש אחד בלב אחד". כידוע, זה נחשף לרגע קטן במעמד הקדוש של מתן תורה, אך ודאי שזו לא רק היסטוריה, אלא שהעיקר של גילוי האמת העצומה הזו ע"י הקב"ה היה בשביל שנלמד לחיות לאורה ביום יום, ולא נמות כמו אז ("פרחה נשמתם"). ואני תפילה שהדברים ימצאו חן באמת, בעיני ה', והקוראים, לחיזוק הדרך שעולה לבניית עם מאוחד של "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", "כאיש אחד", לגילוי כבוד ה' בעולם, בקרוב ממש, אמן ואמן.