"הכול לטובה"?!

ניגון העליות והירידות

נשמה יקרה משתפת אותי מעומק הקרביים: "נמאס. אני חש שאין טעם, אין כוח יותר לשום דבר, גם לא לעוד הבנות על החיים, לא עוד 'הכול לטובה', שום דבר לא מחיה אותי, נמאס לי כבר מהכול"...

אלו תחושות לא פשוטות, שכל מחפש אמת באמת עובר דרכן, ופוגש אותן כל מי שמעז לוותר על ה'שגרה' הרוחנית שלו, על "המצוַת אנשים מלומדה" שלו, ובאומץ לצלול פנימה לשאלות הנוקבות של החיים, לא פעם אחת, אלה ממש בכל יום, בכל רגע, כדרך חיים, בבחינת "בכל דרכך דעהו", מי שמעז לבדוק כמה הוא באמת מאמין, כמה יש לו באמת קשר עם הקב"ה, כמה הוא באמת חי את האמת שהוא לומד עליה בתורה, מי שמעז לחוש כל פעם מחדש את הכיסופים הנוראים של הנשמה, את הצורך המבהיל שלה לחיי דבקות, לטוהר ולקדושה.

במקביל לתחושות פנימיות אלו עולה קושי גדול עם הסדר והצורה הרוחנית עד עכשיו. פתאום הכול נראה שטחי וחיצוני, ביחס למה שנגלה לאדם בעומק פנימיותו (בהמשך נראה שאין בחויה זו שום בעיה, אלא להפך). או אז הוא מקבל את המתנה הנפלאה של "ניגון" העליות והירידות. הרכבת של החיים ההרגליים נכנסת פתאום למקומות שלא ידענו שקיימים, רואים נופים חדשים לגמרי, שבתחילה מעוררים מיד לשוב אל הפסים המוכרים. "כשאדם נכנס בעבודת ה' אזי הדרך שמראים לו התרחקות,ונדמה לו שמרחיקים אותו מלמעלה, ואין מניחים אותו כלל לכנוס לעבודת ה'" (ליקוטי מוהר"ן מח תנינא).

ההתרחקות כולה התקרבות

כשרבי נחמן מברסלב מדבר על אדם שרוצה "להיכנס לעבודת ה'", אין הכוונה רק למי שלא שמר תורה ומצוות ועכשיו רוצה להיות אדם כשר, אלא לכל אחד ואחד שרוצה להיכנס יותר פנימה, כל פעם עוד, ללכת מחיל אל חיל, לקרבה ודבקות בה' - אז כל פעם מחדש הוא חווה את המרחק הזה ואת החושך הפנימי, את חוסר הטעם, חוסר החיות, ונדרש דיוק גדול בהבחנה כדי להמשיך, ואם זוכים - אז החושך הזה הוא ממש הפתח למקום של קרבת ה' שלא היה אפשר לשער במקום הקודם. "ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות, וצריך התחזקות גדול מאוד מאוד לבלי ליפול בדעתו, חלילה, כשרואה כמה וכמה ימים ושנים, שהוא מתייגע ביגיעות גדולות... ועדיין הוא רחוק מאוד, ולא התחיל כלל לכנוס בשערי הקדושה... ונדמה כאילו אין ה' יתברך מסתכל עליו כלל, ואין רוצה בעבודתו" (שם).

האדם ששיתף אותי הוא לא "מתחיל" בעבודה הפנימית, אלא כבר שנים בתוך הדרך, וכבר זכה למקומות שאני מברך את עצמי ואת כל עם ישראל להיות בהם, והנה שוב פתאום... אין טעם, אין חיות, געוולד.

זה לא נאמר עליי

רבי נתן, תלמידו האהוב של רבנו, חודר לתוך הרגשתו הפנימית של מחפש הדרך ומגלה את מה שרובנו חשים בזמן הירידה: "כי כל אחד שנפל למקום שנפל נדמה לו שעליו אינם נאמרים דברים האלה... רק לגדולים במעלה, העולים בכל פעם מדרגא לדרגא. אבל באמת תדע ותאמין כי כל דברים אלו נאמרים גם על הקטן שבקטנים, והגרוע שבגרועים, כי ה' יתברך טוב לכול תמיד" (אוצר היראה התחזקות ה).

יש כאן כלל רוחני עצום שצריך להשיב אותו אל הלב: כולם יודעים שכל מסע חיינו כאן הוא הוא תנועה של התקרבות וחזרה אליו יתברך, לפעמים במודע ובבהירות דעת ולב, ולפעמים שלא במודע. צורת ההתקרבות היא בניגון של עליות וירידות, וצריך ללמוד להיות מקצוען בדרכים האלו של "רָצוֹא ושוב" (ראה באריכות ליקוטי מוהר"ן ו).

לפתע עולה כל הלכלוך שעבדנו עליו לאורך זמן במדרגה הקודמת, וצף ועולה בעצמה שלא חווינו. שלב זה דורש את מלוא הכוח הרוחני שניתן לאדם. זה מצב של נשיאת הפכים מבהילה: הנפש חשה ירידה גדולה, ואתה באמונה צועק בעומק: "איה מקום כבודו?"

הצדיקים מגלים לנו שכאשר האדם צריך לעלות ממדרגה למדרגה בסולם קרבת ה', צריך שתהיה לו ירידה קודם העלייה, כי "הירידה היא תכלית העלייה". ועל זה צעק רבי נתן למקורביו, שבזה טועים החסידים שנדמה להם שנפלו מעבודת ה' אך באמת אין זו נפילה כלל אלא שמכיוון שהם בפתח של המדרגה החדשה לקרבת ה', אז הם חווים ירידה, חושך, שבים למקום שנראה מאוד נמוך. אך באמת זה כמו טיהור וניקוי סופי של המקום הקודם, של כל הקליפות שהיו בו. לפתע עולה כל הלכלוך שעבדנו עליו לאורך זמן במדרגה הקודמת, וצף ועולה בעצמה שלא חווינו. כמו קרב בין שני מתאבקים, שכאשר אחד חש שהוא הולך להפסיד את המערכה הוא משקיע את כל הכוח שלו, ומה שנראה כעצמה גדולה הוא רק ביטוי לדעיכה שלו. כך זה ממש בנמשל, החוויה הקשה של רגע לפני ביאת מקומך הרוחני החדש, שהוא כמו ניצחון במערכה, אז כנגדו עולה כל הס"א שחשה שהולכת להפסיד, ונותנת את כל כוחה האחרון של המדרגה הנוכחית. וכאשר זוכים לא להתבלבל נכנסים למקום חדש, לקרבה חדשה לה', לעצמך, לחיים. ואז יש מסלול בתוך המדרגה החדשה של עליות וירידות קטנות, בונים את המקום החדש, מייצבים, עד המדרגה הבאה, ואז, ושוב רגע לפני - בום! כאילו לא האדם לא זז בכלל ואפילו חש שהלך אחורה.

מהפך בתפיסה

כאשר מכניסים את ההדרכה הזו היטב לפנימיות לבבנו, מתוך הסכמה שזה לא רעיון רוחני אלא צורת ההתקרבות שהקב"ה בחר בה לאדם בעולם הזה, וגילה אותה לאוהביו הנאמנים, הצדיקים האמתיים שבכל הדורות - אז יכול להיות כאן מהפך בדרך העבודה וההתקרבות, בעיקר מול מצבי ה"שוב" והירידה. כלומר החוויה הקשה של חוסר הטעם, הבלבול, התאוות והמניעות שהאדם חווה שוב לא מרסקות אותו, לא מעציבות אותו, לא מייאשות (שזה עיקר עצת הס"א) אלא ממש ההפך - זה סימן ועדות שאתה מוכן לשלב הבא, למקום רוחני חדש, לקרבת ה' שלא היית בה ולא יכולת לשער את עצמתה.

אך השלב הזה דורש את מלוא הכוח הרוחני שניתן לאדם, זה מצב של נשיאת הפכים מבהילה: הנפש חשה ירידה גדולה, ואתה באמונה צועק בעומק: "איה מקום כבודו?" ואף שלא מאיר לך כלום, אתה מתאמץ להתחזק בלי להסתכל על כל בלבולי הנפש, ולא משנה מה עובר, נראה לך כאילו מרחקים אותך: "ואל יטעה לומר שמרחיקין אותו חלילה, רק ידע ויאמין שכל מה שעובר עליו לטובתו, כדי שיתגבר להתקרב יותר, כי ההתרחקות הוא רק בשביל ההתקרבות" (שם אות כ).

אם זוכים (כל פעם מחדש) מתגלה כמה ה' אלוקינו, הבורא שלנו, הוא כל כך טוב, כל כך אוהב, ובעקבות הירידה הוא פותח מקום כזה נפלא שכל מה שעברתי היה שווה. ואז צריך להיות בקי ב"רצוא", מקצוען בעלייה, לא ליפול לשאננות, לזחיחות דעת, לגאווה, לחשוב שכבר הגעת, כי הרי "אם אסק שמים - שם אתה". אחי, עלית למקום נפלא אך זה רק רמז לכמה עוד אפשר להתקרב, הרי יש לנו עסק עם האינסוף טוב, והוא יתברך למעננו לא רוצה שנעצר בדרך, אלא שנזכה לאינסוף טוב, לאינסוף אור.

חזק ואמץ מאוד

בשיחה שעוברת בין תלמידי רבי נחמן מדור לדור באשר לתורה מ"ח בליקוטי מוהר"ן, שציטטנו למעלה, הם עוררו זה את זה לשים את הדברים על הלב, על כל דיבור ודיבור כי הם דברי א-לוהים חיים ומחיין את הנפש מאוד מאוד. הם היו קוראים לה "האיגרת" כי מדברים שם בלשון שמזכירה איגרת הנכתבת לחבר ולתלמיד (שיש"ק קלו). "והכלל אהובי אחי, חזק ואמץ מאוד ואחוז את עצמך בכל הכוחות לשאר קיים בעבודתך ואל תחוש ואל תסתכל כלל על כל הנ"ל (הבלבולים) או כיוצא בזה... ודע שתכף כשאדם רוצה לכנוס בעבודת ה' אזי תכף היא עברה גדולה שיש לו עצבות, חלילה (שנובעת מירידה "לא מקצועית") כי עצבות היא הסטרא אחרא, והשם שונא אותה" (שם מח). שנזכה כולנו להתחזקות גדולה בדרך אליו יתברך, אמן ואמן.