אני, קמתי מאוחר?

העינים נפקחו, מבט חטוף לשעון ו... מה? איך? המחוגים בשעון נמצאים במקום אחר לגמרי ממה שחשבתי. השעה מאוחרת בהרבה מזו שרציתי לקום בה. דווקא הפעם ממש רציתי לדייק, כי הייתה אמורה להיות תפילה חגיגית של חברים, עם הלל וכלי נגינה.

בעבר לא היה בכלל יכול להתקיים אצלי מצב כזה של איחור, או של אי-קימה, מערכת הגוף-נפש הישנה הייתה פועלת בגבורה לא הכרתית, גבורה 'מבהילה' לפעמים. לאורך השנים, דרך העבודה הפנימית וההדרכה של מורים וצדיקים, זיהיתי שזו לא הייתה ממש גבורת ה' (כמו שהעדפתי לחשוב) אלא כוח ועצמות שנבעו בעיקר מילד מפוחד, שצריך להוכיח את עצמו, שצריך להראות שהוא בעניינים, שרוצה לרַצות, לספק את הסחורה, תדר של: "אני לא אהיה כמו כל הבטלנים האלו שלא יודעים לקחת את עצמם בידים", וכו'.

בחסדי ה' עברנו דרך ארוכה של בירורים. עיקר ההתחדשות היה בגילוי האומץ להרפות, לשחרר, עם ה"מחיר" (שבדיעבד הבנתי שפחדתי ממנו) של לא להיות זה שתמיד ראשון, זה שעושה, זה ש'בסדר', זה שמשמש דוגמה מוסרית, דוגמה לערכים ולמלח הארץ. ודאי שזה הביא הרבה דברים נפלאים לחיי, אך במקביל זה מה שעיכב וחסם, כאילו אי אפשר עם זה ואי אפשר בלי. מצד אחד נמאס המאמץ להראות ולהיראות, ומצד שני נותר הפחד לוותר על התשבחות וההערכה של הסביבה שהצטברו עם השנים, שהיו כמו סימן היכר, אך באמת רק גרמו יותר הסתרה של הנקודה שצריך לשחרר.

בהירות שלא מוכנה לזיוף

והנה הבוקר הזה התחיל בקימה המאוחרת. המניין הקדוש כבר בטח לקראת סיום 'פסוקי דזמרא'. בשלב הראשון קפץ ההרגל שחקוק חזק בנפש, שדרש קימה מבוהלת וחפוזה, 'היובל הישן' נכנס ונדרך למצב, 'הנה החייל מהסיירת נדרש למלא תפקידו'.במצב זה אני יכול תוך שלוש דקות להיות בתפילה ואפילו להגיע יחד אִתם ל"עלינו לשבח", בלי להניד עפעף.

אך ב"ה ההכרה כבר פעילה, ויש מודעות ובהירות שלא מוכנה לזיוף. ההכרה לא נותנת לבהלה לנהל את הנפש. אני עוצר את הסוסים, מיישב את דעתי, מרגיע את ה"סייר", נושם כמה נשימות עמוקות, משווה את ה' לנגדי, ומבקש ממנו עזרה, מבקש לבוא בטוב לתפילה של הבוקר הזה, לבוא בהשלמה, לא כילד לחוץ מבוהל ואשם.

מציץ מן החרכים

והנה בדרך לבית התפילה חשתי דבר מפתיע ומופלא, זר לא יבין זאת. לכאורה, במצב זה הנפש חשה בושה ואשמה, ואני מסתיר עצמי קצת שלא יראו את הלוחם מגיע אחרון. אך לא הפעם! "הנני כאן", ככה, כמו שאני, עם האיחור, עם הקטנות,וזהו! אין ירידות, אין הלקאה עצמית, ופלא – אני חש שמחה גדולה בלב, פתיחה, רצון אמתי לתפילה, קרבה גדולה לעצמי, לה',לאנשים שאני הולך לפגוש בתפילה.

במצב זה הנפש חשה בושה ואשמה,ואני מסתיר עצמי קצת שלא יראו את הלוחם מגיע אחרון.אך לא הפעם! "הנני כאן",ככה,כמו שאני,עם האיחור,עם הקטנות,וזהו!אין ירידות,אין הלקאה עצמית,ופלא – אני חש שמחה גדולה בלב,פתיחה,רצון אמתי לתפילה,קרבה גדולה לעצמי,לה',לאנשים שאני הולך לפגוש בתפילה.ה'הציץ אליי מן החרכים,ולחש לי סוד

ה' הציץ אליי מן החרכים, ולחש לי סוד: "דע לך יובל בני אהובי, יש דבר שאני רוצה לומר לך, אמרתי את זה גם לדוד המלך בזמנו, שיגיד את זה לכל עם ישראל: 'לא בגבורת הסוס יחפץ, לא בשוקי האיש... רוצה ה' את יראיו... המייחלים לחסדו'. בן יקר, אני לא מצפה שתמיד תצליח, שתמיד תקום בזמן, שתמיד תעמוד במשימות, שתמיד תהיה חזק, מבין, עושה מה שצריך, אני רק מבקש ממך שתמיד תייחל לחסדי, שתדע שאתה לא יכול בלעדיי להתגבר, לנצח, אתה זקוק לי, ואני זקוק לך בן אהוב וחשוב".

פדיחה שמושכת שפע

חשתי שהגעגוע, הכיסופים והרצון לקרבת ה' שעלו מנפשי, עקב"הפדיחה" של הבוקר, משכו הרבה יותר ברכה, שפע ושעשועים מה',מאשר כל הפעמים שהתגברתי "בגבורת סוס", שעשיתי כל מה שמצופה,אך רוב הכח והמוטיבציה נבעו מלב מלא גאווה, שבטוח רק בכוחו ובעוצם ידו, ולא באמת צריך את ה', ח"ו.

ודאי שלא באנו להוריד או לטשטש את מידת הגבורה הקדושה, ודאי שזו מידה שאי אפשר בלעדיה לעבוד את ה', אך ידוע שלכל מידה יש הגבול שלה, "המידה של המידה", והשגיאה היא בהפרזה ("גבורת הסוס") או בהחסרה (פחד לעשות ולהתמודד).הגיבורים שיצאו מחדר הכושר עכשיו,וטיפחו את "שוקי האיש" שלהם, יבינו בדיוק על מה דובר כאן, ועל אלה שהנקודה שלהם היא מחסור בגבורה נדבר בפעם אחרת בלי נדר.

שחרור אשליה של תפיסה

יש כאן בנוסף סוד גדול שבאמת לאמתה אין קשר ישיר ומוחלט בין מה שאנו עושים למה שמקבלים, בין ההשתדלות לתוצאה. זו אשליה של תפיסה, שגורמת לחסימות רבות בקשר. ננסה קצת לקרב את הדברים ללב דרך נושא הפרנסה. חז"ל מלמדים אותנו שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה. רבי נתן מסביר את הדיוק בעניין הזה, ומזה נשליך לתיקון המידות ולכל עבודת ההתקרבות לה'.

"כי אף על פי שההכרח שיעשה האדם איזה עבודה קלה בשביל הפרנסה,כמאמר רבותינו: 'ובירכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה'. כי אי אפשר להמשיך השפע בזה העולם כי אם ע"י כלים, ועל כן מוכרחין לעשות איזה עסק ומשא ומתן כי ע"י זה עושים כלים וצינורות לקבל השפע.אבל באמת אין העסק עיקר כללרק עיקר הפרנסה מהיתברך ובהשגחתו לבד".

כך בהתקרבות לה', לא באמת אפשר לצאת ידי חובה בהתקרבות אליו יתברך, הרי יש לנו עסק עם האינסוף. "ולעבוד ה', איני יודע מי הוא שיכול לומר שיעבוד את ה' לפי גדולת הבורא יתברך. מי שיודע מעט מגדולתו יתברך איני יודע איך יכול להתפאר על זאת שיכול לעבוד אותו יתברך... רק העיקר הוא הרצון להיות רצונו חזק ותקיף תמיד להתקרב אליו יתברך...והכלל והעיקר הוא הרצון והכיסופין שיהיה כוסף תמיד אליו יתברך, ובתוך כך מתפללין ולומדים ועושין מצוות (ובאמת לפי גדולתו יתברך כל אלו עבודות אינם כלום רק הכול הוא בדרך 'כאילו', כי הכול הוא כמו שחוק בעלמא כנגד גדולתו יתברך)". שיחות הר"ן נא.

מסבירים רבי נתן, ורבו רבי נחמן מברסלב, שלא עליך המלאכה לגמור, ומצד שני אתה לא רשאי להיתבטל ממנה. מה כן? ממך נדרש לעשות "כלים וצינורות", ומה הוא הכלי? הרצון (אותיות צִנור). כלומר תמיד לרצות, לכסוף, להתגעגע, לרצות לקיים הכול במחשבה דיבור ומעשה, "אבל באמת עיקר מה שתזכה זה רק מה' יתברך ובהשגחתו לבד".

פעמים רבות עשיתי הכנות רבות - קם בלילה, טובל במקווה, שוהה זמן לפני התפילה, ו... הכול חסום, שום דבר לא נפתח, לא קרבה ולא שום קשר. והנה ללא שום הכנה, ואפילו שקמתי מאוחר מהרגיל, נראה 'שלימזלניק', וראו איזה פלא - אור גדול, חיות פנימית וקרבת ה' ללא גבול.

שוב חשוב להדגיש, שהעניין כאן הוא לא להחסיר מהצורך בהשתדלות, לדקדק בכל מה שאפשר, אך עלינו לזכור כל הזמן שבאמת לאמתה הכול מה' יתברך ובהשגחתו לבד. זה כל כך חשוב כי זה משחרר את המערכת הנפשית משני קצותיה: כאשר אדם מצליח ועולה, נוסק לשמים – הוא לא נופל לזחיחות דעת, לכוחי ועוצם ידי, כי הרי: "הכול זה הוא יתברך, ו'אם אסק שמים- שם אתה', יש עוד הרבה לעלות ולהתקרב". וכן בצד השני בכל הירידות ואי ההצלחות, הוא לא נופל לעצבות ולייאוש כי הרי"אציעה שאול – הנך", אתה פה אתי ממש כמו שהיית בזמן העלייה, ואז הוא זוכה תמיד להיות בתנועה, בהתקרבות מכל מצב,בין בעלייה בין בירידה. שנזכה, אמן ואמן.

עולם קטן - כתבות