ואהבת לרעך כמוך/ מעגלי אהבת הבריות בימי הקורונה
פתיחה
בימים אלו כולנו מתכנסים אל תוך הבתים, נדמה כי מצוות ואהבת לרעך כמוך פחות רלוונטית מתמיד. שכן את עיקר המצווה הזו אנו רגילים לקיים בעולם שמחוץ לביתנו.
במאמר זה נעמיק במשמעות הרוחנית של מצווה זו ומתוך כך נבין, כי משמעות רבה למצווה גדולה זו אף במצב הקיים.
חשיבותה של מצוות ואהבת לרעך כמוך כה גדולה, עד שר''ע העמיד כלל גדול בתורה ''ואהבת לרעך כמוך'' (ירושלמי נדרים פרק ט הלכה ד), הלל הזקן כשבא אליו גר שרצה להתגייר בתנאי שמלמדים אותו את כל התורה על רגל אחת אמר לו ''מה ששנאוי עליך אל תעשה לחברך'' (שבת לא,א) ובדורות האחרונים הבבא סאלי כתב ספר המבאר כיצד כל מצווה בתורה כלולה ממצווה גדולה זו של ואהבת לרעך כמוך.
רגילים אנו בתפישה ההלכתית, הרוחנית והנפשית כי האהבה מתבטאת בנתינה לאחר, אין ספק שבכך מקיימים את מצוות ''ואהבת'', אך נעמיק ונראה כי ישנם מעגלים שונים ודרכים שונות בהם ניתן להמשיך ולהדר במצווה זו.
מעגלים של אהבה
הרב חרל''פ (הקדמה למי מרום א ע"מ סד) מבאר את הגמרא במסכת בבא קמא (ל.) '' האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין; רבא אמר: מילי דאבות; ואמרי לה: מילי דברכות" כי מדובר על שלושה מעגלים שיש לאדם בחייו.
מילי דנזיקין – האדם מול החברה
מילי דאבות – האדם מול עצמו.
מילי דברכות – האדם מול בוראו
מצוות ואהבת לרעך כמוך פעמים רבות מתפרשת רק במעגל של האדם מול החברה, אך אם נעמיק נראה כי בעצם שלושת המעגלים שייכים לקיום מצווה זו בהידור.
אהבת הבריות
נתחיל מכך שאדם שרואה את חשיבות האחר ודואג לשלומו מתוך אהבה ואכפתיות בוודאי מקיים מצווה זו. ועל כן אין צורך להרחיב כיצד זהירות שלא להזיק ולא לפגוע באחר או בממונו בוודאי משמעותיים ביותר לקיום מצווה זו.
בוודאי שזהירות יתירה יש במילי דנזיקין בימים אלו, שכן במצב כיום יכול האדם להזיק רק בעצם היותו במקום שבוא אינו אמור להיות. כגון אדם החייב בבידוד שאינו שומר על ההנחיות.
אהבת ה'
כיצד נקיים מצוות ''ואהבת לרעך כמוך'' במישור שבין אדם לבוראו
התשובה לכך רמוזה כבר בפסוק ''ואהבת לרעך כמוך – אני ה'', משמעות הדבר כי היסוד לאהבת הריע הוא אהבת הבורא.
שכן כותב המהר''ל כי אין האהבה אלא לאחד כלומר, מבאר המהר''ל שלא ניתן לאהוב ולהתמסר אל ריבוי של אנשים ,אלא כאשר האהבה היא לשורש אחד ומתוך כך יש אפשרות שהאהבה תתפשט באופן נכון על הכל
וכך כותב הרב קוק במספר מקומות למשל באורות ישראל (פרק ד, ב) אהבת ישראל היא תולדה מהאמונה באורה האלוקי של כנסת ישראל". וכן (שם סעיף י') "מאהבת אלוקים המוטבעת בתוך כל נפש ישרה.. מתעוררת היא בתוך הלב אהבת ישראל בכל אדם תרבותי..."
אם כן אהבת ה' עמוקה קשורה בקשר ישיר למצוות אהבת הריע.
כיצד מחזקים את אהבת ה' בימים אלו, ראשית כל בחיזוק האמונה, האמונה בטוב ה' המתגלה לנו פעמים בגילוי ופעמים בדרכים נסתרות כגון בתקופתנו אנו.
כשמו''ר ראש הישיבה הרב זלמן נשאל על המסר של תקופה זו, השיב כי אנו באמצעו של שיעור אמונה צריכים לחכות בענווה שהשיעור יסתיים כדי שנסיק מסקנות. אך עם זאת, אנו מאמינים כי טוב ה' ממלא את העולם וכי כל מה שעושה הקב''ה בעולמו הכל לטובה, על ידי התחזקות באמונה ובציפייה לישועה שתוולד מתוך התקופה הזו הרי אנו מעצימים ומעמיקים את אהבת ה'..
עבודת האהבה בתפילה
יסוד נוסף לחיזוק אהבת ה' בתקופה זו היא התפילה.
בתקופה זו הקב''ה מאתגר את סדרי התפילה שאליהם הורגלנו, כבר איננו יכולים להתחזק יחד בתפילה משותפת כפי שהורגלנו, ואף מי שנעזר באמצעים שונים בשביל הצד ההלכתי של קיום התפילה בציבור, הפן הנפשי והרוחני אינם כפי שהיו עד כה.
אך ייתכן כי דווקא בתקופה זו עבודת התפילה יש בה הזדמנות לחיזוק אהבת ה' וכן אנו למדים מהרמב''ם שמיקם את הלכות התפילה בספר האהבה.
יש הסבורים כי התפילה היא עבור בקשת צרכים, ואכן בפשטי הדברים כך זה נראה. אך עומק הדבר כפי שמבאר הרב קוק בעולת ראי''ה (בפרקי ההקדמה לפירוש הסידור) כי הנשמה תמיד מתפללת. זמני התפילה הם הזמנים בהם אנו מאפשרים לנשמה מפגש חי עם השכינה, עם הנוכחות האלוקית בחיינו.
עוד מתבאר הרב חרל''פ במאמר התפילה (מי מרום חלק יג, וחלק יט) כי הסיבה שקשה לנו לכוון בתפילתנו הוא מפני שבני האדם לא מסוגלים להשקיע בדבר שהוא אמצעי לדבר אחר, בני האדם מחפשים שלמות. אנשים סבורים בטעות כי התפילה היא רק אמצעי למילוי הצרכים, כשהאמת היא שהצורך הוא אמצעי למפגש עם השכינה.
בסדרי היום הרגילים, העיסוק בענייני העולם הזה לוקח מאיתנו משאבים רבים ואור הנשמה אינו מופיע באופן גלוי, ועל כן יש לנו זמני תפילה קבועים, במקומות קבועים ועם מניין אנשים מבני ישראל כדי לסייע לנו להנכיח את הנשמה המתפללת שלנו בזמנים מיוחדים אלו, וכפי שמכנה הכוזרי את זמני התפילה ''גרעין הזמן ופריו''.
אך בתקופה זו, השכינה למעלה מראשותיו של כל אחד ואחד מישראל, כל בית הופך למשכן ממש מעין מה שאירע ביציאת מצרים, שפתח הבית הפך למזבח שעליו מרחו את דם הקרבן.
כך כל בית הופך למעון לשכינה והקב''ה מגיע לכל אחד ואחד בפגישה אישית ואינטימית, שאמנם אין בה את ההוד וההדר של רוב עם הדרת מלך, ואין בה דברים שבקדושה, אך יש בה שכינה המיוחדת לכל בית ובית ולכל משפחה ומשפחה.
שמעתי מהרב דב ברקוביץ' (מחבר סדרת הספרים הדף הקיומי) כי במקור האדם צריך לכוון את ליבו בתפילתו אל השכינה השורה בבית קודשי הקודשים, כשחרב המקדש, אדם מכוון ליבו לשכינה השורה במקדשי מעט של בתי כנסיות ובתי מדרשות. וכעת שנאלצים אנו בשביל בריאות הכלל להתכנס לבית לאיזו שכינה נכוון לבנו? והשיב כי כעת כל אחד מכוון לשכינה השורה בין איש לאשתו. כדברי ר' עקיבא איש ואישה שזכו שכינה ביניהם.
אם כן, עבודת התפילה המיוחדת של תקופה זו יש בה כדי להעצים ולהגדיל את אהבת ה' הייחודית לכל אחד ואחד. ומתוך אהבת ה' שתגדל ותתעצם תגדל ותאיר גם אהבת ישראל.
דרך נוספת להוסיף אהבת הריע ואהבת ישראל מתוך המעגל שבין אדם לבוראו, הוא בתפילה על חולי ישראל, ועל בריאי ישראל שלא יחלו והעמקת התפילה שהצרה הזו תתהפך לצהר שיאיר בה אור השכינה, שכן כתב הרמח''ל בשער החסידות, כי הקב''ה הוא אוהב את מי שמלמד זכות ומתפלל עבור בניו.
אהבת האדם את עצמו
במישור שבין אדם לעצמו, לכאורה אין קשר לבין אדם לחברו, ולהיפך נראה כי אהבת עצמו עלולה לסתור את אהבת האחר שכן האוהב את עצמו לא נותר לו מקום לאהבת האחר.
הרב חרל''פ (מי מרום א) מבאר שאין הדבר כך, אלא שכדי שאדם יוכל לקיים מצווה זו של אהבת הריע בשלמות אליו לאהוב את החבר כהמשך ישיר שלו.
בהשקפה ראשונה אמירה זו נראית אנוכית משהו, וכי למה לא לאהוב את האחר כפי שהוא, מדוע עלי לראות בו המשך ישיר שלי, ואם אכן אני רואה בחברי המשך ישיר אלי וכי אין בכך גאווה?
מבאר הרב חרל''פ שכל עוד שאדם רואה את האחר כבעל ישות נפרדת משלו בסופו של דבר לא יוכל להתנהג עימו במידות טובות וישרות, שכן תמיד יבוא זמן או מצב שירגיש שהאחר מתנגד אליו וממילא לא יאהבהו בשלמות שכן האהבה היא ההתאחדות עם האחר.
וז''ל (מי מרום א עמ' ע) "ועל כן כל זמן שיצוייר לאדם מציאות חבירו למציאות זולתו, לא ייתכן שיתייחס עמו במדות טובות וישרות... שהעיקר בעבודת המדות להכיר באחדות הנפשות שביסודם הן מאוחדות באיחוד גמור"
אך אם אדם עובד עבודה פנימית ועמוקה עד שחש כיצד האחר הוא ממש הרחבה של אישיותו ועצמותו אזי יכולה אהבתו להגיע לכדי שלמות ויוכל לקיים מצווה זו בהידור.
על פי הדברים שראינו ניתן להבין, שכאשר אדם מבין כי כל מהות האנושות בכלל ועם ישראל בפרט היא הופעת השכינה בעולם, אם כן כל אדם ניתנה בו נשמה ייחודית שנשלחת לעולם כדי למלא תפקיד ייחודי.
כדי שהאדם יוכל למלא את תפקידו ואת חלקו בהופעת שכינה בעולם צריך הוא שגם שאר האנושות תופיע בשלמות כדי שהשכינה תופיע במלואה.
הבסיס לתפיסה זו הוא היחס של האדם לעצמו, כל עוד אדם לא מכיר היטב את עצמיותו ואישיותו, את כוחותיו ואת תפקידו, לא יוכל לאהוב בשלמות את האחרים, שכן כאשר נדמה לאדם שהחלקים החיצונים של אישיותו הם המשמעותיים, כל נוכחות של אחרים תאיים על נוכחותו שלו ותפריע לו לאהוב בשלמות.
אך כאשר אדם מעמיק להכיר את עומק אישיותו, את נטיותיו הפנימיות ואת כשרונו, וככל שהאדם מעמיק את אישיותו כך שהיא מחוברת לצדדים היותר רוחניים של החיים במילא ההופעה והנוכחות של אחרים לא תסתור את הארת נפשו אלא תעצים אותה.
שכן הכלל הוא שבגשמיות הדברים סותרים זה את זה, ומקום שנתפס על ידי אחד אינו יכול להכיל את האחר. אך ברוחניות ובקדושה ככל שיש יותר אור רוחני וקדושה יש גם יותר מקום.
וכך למדים אנו מדברי חז''ל (יומא כא, א) כי מקום ארון אינו מן המידה, ואף אמרו (סוטה לה,א) שהארון נושא את נושאיו, שכן הארון אינו הכלי הגשמי העשוי מזהב ועצי שיטים אלא הוא כלי לשכינה ששורה דרכו וממילא אינו תופס מקום.
וכך ניתך להבין את דברי חז''ל (בראשית רבה ויצא פרשה סח, ט) על רבש''ע שנקרא מקום, שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו.
נמצינו למדים שאחד מהשלבים היסודיים של אהבת האחר, מתחילה באהבה עמוקה וכנה של האדם לעצמו, הכרת חלקי אישיותו, נשמתו, נפשו וגופו. מתוך אהבה עצמית הנובעת מהכרת התפקיד הייחודי שיש לאדם בעולם יכול הוא להמשיך את אהבתו אל האחר.
השלכות הלכתיות
היסוד ההלכתי הנובע מכך שבבסיס האהבה לאחר אדם צריך לאהוב את עצמו, הוא מחלוקת רבי עקיבא ובן פטורא כדברי הגמרא (בבא מציעא סב, א) "שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך - חייך קודמים לחיי חבירך".
בגמרא זו מתבאר כי אכן ישנה מחלוקת כיצד סדר האהבה, האם אהבת הכל להכל דומה ואין בה גדרים ובחינות, או שהמעגל הפנימי של האדם קודם. ואכן מקובלנו כר' עקיבא כי ''חייך קודמים לחיי חברך', ונראה שיסוד הדברים הוא כפי שבארנו שאם אדם לא יודע לאהוב את עצמו, ולהכיר את אור נשמתו לא יוכל באמת להכיר את אור חברו, ואמנם אהבה כזאת של ''ישתו שניהם וימותו ואל יראה במיתת חברו'' אהבה גדולה היא, אך זו אהבה שבסופו של דבר אינה מולידה חיים.
עוד השלכות הלכתיות להבנה זו, מצינו בסדרי ההלוואה כמבואר בגמרא (בבא מציעא עא, א) "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, עמי ונכרי - עמי קודם, עני ועשיר - עני קודם, ענייך ועניי עירך - ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין". וכן נפסק בטור (רנא) ועוד.
האהבה והדאגה לאחר מתחילה בתוך הבית פנימה, וכן מבואר בגמרא בקידושין (מא,א) כי אהבת הריע מתחילה בדאגה שאדם יראה טוב בתוך ביתו, יראה את אשתו בטוב ושלא תתגנה עליו אפילו רגע אחד. ועוד אמרו בגמרא בכתובות (נ,א) כי המפרנס בניו ובנותיו כשהם קטנים הרי הוא עושה צדקה בכל עת, אך מי שאינו מעוניין לתת למשפחתו מעמידים אותו ברחובה של עיר ומכריזים עליו העורב רוצה בחיי בניו, והאיש הזה אינו חפץ בחיי בניו.
אם כן מעגל האהבה מתחילה באהבת אדם עת עצמו והכרת כוחותיו וחלקי אישיותו, מתוך כך מביא האדם את האהבה אל המעגל הקרוב ביותר אליו והם אשתו ובניו, שהם כגופו של אדם. ואט אט מתרחב מעגל האהבה לעניי העיר, לעניים בכלל, לשאר בני העם, ומתוך כך גם לאהבת האנושות בכללה.
תנועות של אהבה
שתי תנועות אהבה מתאר הרב קוק (מידות הראי''ה ערך אהבה, סעיפים ב,ג) תנועה אחת המתחילה מבחוץ פנימה "אהבת כל המעשים כולם היא קודמת לכל, אח''כ אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל, שהיא כוללת הכל.. ונעלה על כולן אהבת ה'.
תנועה שניה מהפנים אל החוץ "אי אפשר שלא לאהוב את ה', ואי אפשר שלא יצמיח כח אהבה מתוקה ומוכרחת זאת צמח מעשי, לאהוב לפעול בפועל ובמעשה כל המתרחש לטוב ביחש להשגת אור ה'.... ואי אפשר שלא להתמלא אהבה לכל בריה שהרי שפע אור ה' בכל הוא מאיר".
אם כן אהבת הבריות, יש בה שתי תנועות מרכזיות, בדרך כלל יכולים אנו להשקיע בעבודה של מהפנים אל החוץ, האדם יוצא לעבודתו ולפעלו עדי ערב ובמהלך היום נפגש עם העולם ועם הבריות ומפיץ אור של טוב בעולם ואז שב לביתו ומתמלא באהבה לבני ביתו ושוב יוצא לעבודת החוץ
בתקופה זו נדרשים אנו לתנועה השנייה, התכנסות פנימה לא רק מבחינה פיזית אלא מבחינה נפשיות ורוחנית, התכנסות באהבת ה' אינטימית ואישית, שתביא להכרה עצמית עמוקה ואהבה גדולה שתאיר במעגלי האהבה ראשית בתוך המעגל הקרוב של בני הבית ומתוך כך המשפחה ומתוך כך אור האהבה יאיר את העולם כולו בטוב.
סיכום
נמצא מעגל האהבה מתחיל מאהבת ה' ואמונה בו, ומתוך כך יכול האדם לאהוב את נשמתו ונפשו שלו שהם חלק אלוק ממעל (כמובא במקומות שונים למשל בעל שם טוב בראשית אות לא). וכאשר האדם מכיר את עצמו ואוהב עצמו מתוך העומק של אהבת ה', הולכת האהבה ומתרחבת ראשית על הקרובים אל האדם אשתו, בניו, הוריו ושאר משפחתו ומתוך כך מאיר מעגל האהבה אל שכונתו ועירו של אדם ומתוך כך על כלל ישראל על כלל האנושות ועל כלל הברואים.
ויהי רצון שמתוך בניית האהבה הפנימית, יאיר במהרה האהבה הגדולה של עם ישראל לברואיו ויחיש גאולתנו במהרה.