לעשות בלי לב

בחסדי ה' (הלא מורגשים כרגע) הקב"ה מכין אותי לחנוכה. אני חווה זה זמן ממושך ש'קליפת יוון' מכסה את הלב, "חושך על פני תהום", זו יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל. ישראל רוצה לראות, להרגיש, להיפגש, אך ערלת לב מעובה יוצרת מסך סמיך בקשר עם המציאות, "אין יוצא ואין בא". שנאמר: אי אי... מוחין דקטנות. לא עצבות כי אם קטנוניות, חוסר סבלנות וחוסר רצון כלפי כל מערכות החיים מבית ומחוץ, המשפחה, העבודה, החברים ובכלל בכל עבודת ה', לימוד התורה והתפילה. העסק מתנהל מכוח האינרציה, קיום בלי חיים, בלי לב, בלי נוכחות.

ר' שלמה, כדרכו הלבבית, מדייק את מהות קליפת יוון: "על מה הייתה המלחמה בין המכבים ליוונים? ליוונים לא היה כל כך אכפת ממה שאתה עושה. תעשה מה שאתה רוצה אבל אל תשים את הלב שלך בזה (כמו שרואים בדברי הפילוסוף ב'כוזרי', שלמעשים לא הייתה משמעות מהותית בעיניהם, הם רק הרימו את החכמה מעל הכול). אתה רוצה לשמור שבת, למה לא? רק אל תערב בזה את הלב שלך. אתה רוצה שיהיה לך בית מקדש, למה לא? רק אל תכניס בו את ליבך".

הבור ריק אין בו מים

החוויה הזאת של מעשים בלי לב היא ניסיון ואתגר עצום לכל הרוצים את קרבת ה' החיה, המחיה, לדורשים תורת החיים, הצמאים ורעבים לדבר ה' בעצמו ולא למלבושיו, ששבעו מרעיונות דתיים ותורניים של ששת אלפים שנה. הם חפצים בקשר נובע, מחיה, במגע חי וטהור עם הקדושה. האוזניים מחפשות לשמוע את הניגון שעתיד לבוא (במהרה), את מנגינת כיסופי הנשמה וגעגועיה לשורשה, שבתקופה זו של אלפיים שנות משיח הוא הניגון היחידי המרווה ומשיב את הנפש, שנותן לה סיבה אמתית להמשיך את המסע של התיקון עד הגאולה השלמה. ועכשיו? "הבור ריק אין בו מים". וכידוע, אין ריק ברוחניות, אם אין מים חיים של תורה ותפילה, של קרבת אלוקים, יש עקרבים ונחשים. עקיצות ציניות מלוות את כל הקשרים, הכול הולכים על הגחון ומלחכים עפר.

הכוח שמעל ההרגשות

באמונת חכמים קטנה, שהייתה אמורה להספיק בקושי ליום אחד והנה מבצבצת ועולה כנר קטן בחשכה, הנפש נזכרת בדבריהם הנאמרים באמת: "וחושך על פני תהום". 'חושך' זה יוון, שהחשיכו עיניהם של ישראל. ודוד המלך (דוד, איזה מלך אתה! מה היינו עושים בלעדיך?) מלמד אותנו שנגד חשכת הלילה המשתלטת על הלב יש רק כלי אחד, הכלי של היהדות: "אמונתך בלילות". אמונה, אמונה, אמונה.

הכוח שמעל ההרגשות, שמעל הרצונות, הכוח שליוונים אין שום גישה אליו - באמונה. לכן הקליפה היוונית כל כך כל נאבקת בו: פרימיטיבי, מה, אתה עדיין בעניין המוזר הזה של פאות וזקן? של לחתוך בבשר של תינוק בן שמונה ימים? של הנחת רצועות מעור בהמה על הראש? די, שחרר, אחי, תתחיל להתפקח, בוא לחיים האמתיים, עזוב את המערכה המוגזמת שקיבלת עליך, שאל שאלות מתפלספות על החיים, תרחיב אופקים.

 די, שחרר, אחי, אתה לא רואה, אין כלום, הכול הפקרות, תתחיל להתפקח, תראה אותי: 'יפת', כמה יפה, כמה חתיך, כמה תארים, כמה חופשי, כמה חסר דאגות, כמה יודע שפות. בוא, אחי, בוא לחיים האמתיים, עזוב את המערכה המוגזמת שקיבלת עליך, שאל שאלות מתפלספות על החיים, תרחיב אופקים. אתה שואל מה התכלית? מה שתחליט! די שחרר, אל תהיה נוקשה עם עצמך, מצווה ועוד מצווה, פרט ועוד פרט, מה נראה לך, שה' מתעניין בכל זה? בחייך... והנה אתה רואה שכבר זמן ממושך אתה עושה ואתה לא מרגיש כלום ולא מבין, אז למה כל זה?

אור מסירות הנפש

ואני בשם מתתיהו, בשם יהודה המכבי, לומד על מסירות נפש. מוסר את נפשי, את דעותיה, את מחשבותיה, הכול משליך על האמונה, לא מתכון לעזוב את המערכה כי לא מרגיש כלום, לא מתרשם מכך שאני חש רחוק מכל דבר שבקדושה. אני לומד למסור את הנפש בכל פעם מחדש ברגעי החשכה, מקיים את רצונו של הבורא בלי שום חוויה ואפילו מתוך חוויית מרחק, חוויה של סתירות וספקות, אני מוסר אותם אליך, אבא רחמן. אני משתף אותך שאני בחושך. אני עושה את שלי, פונה אליך, מתפלל. אתה אמרת שאתה קרוב לכל החבר'ה האלה ששבור להם הלב, שרוצים אותך באמת. אנא, עשה אתה את שלך, החזר אותי לעצמי, אליך. קולות ההחלשה והראייה בחסר רבים כל כך וקולות הטוב כה מעטים, אנא עשה נס שהמעטים ינצחו. רק אתה יכול שיתהפך הכול לטובה, טובה פשוטה של קשר וקרבה מורגשת, של ודאות ושמחת העשייה.

אך דע לך, אבא, גם אם אתה לא משנה את מצבי וממשיך את החשכה אני מוסר את הנפש, את הצורך להבין הכול, את הצורך בשליטה, את הצורך בהרגשה, וממשיך. אני לא מעמיד את זה כתנאי, אין לי תלות בזה, אני יודע שהקשר אתך הוא מוחלט. אתה אבא שלי, אני בן שלך, אתה בחרת בנו מכל העמים.

לתקן את הקשר הילדותי

אני בן, לפעמים קצת ילד, שרוצה שהכול יהיה כמו שאני... וכשלא מסתדר אני רוצה לעזוב הכול, שחור ולבן. או שאתה נותן לי לעשות את מצוותך במוחין דגדלות, תמיד בהרגשה של קרבה ודבקות, תמיד בלב פתוח ומחשבות יצירתיות, או שאני הולך לעשות תרגילי מודעות בהודו, בלי שום מצוות, בלי שום עול...

והנה תוך כדי שאני שופך את לבי, את תנודות הנפש, את עליותיה וירידותיה מתוך שאני מתפלל וכותב, אני יודע שאתה מחבב את זה מאוד. שאנו ילדיך המתוקים מנסים בכנות ליצור קשר אתך, למרות ומתוך החשכות היוונית הזו. אני מאמין ויודע שדווקא אז עולה שוועתנו וצעקתנו אליך, יודע תעלומות. אתה יודע, שומע ומקשיב אל כל תעלומות לבנו, הכיסופים שנסתרים אפילו מאתנו, הצימאון החבוי שתמיד רוצה רק אותך. אני ישנה אך ליבי ער.

אתה ברחמיך כי לא כלו, רחמים עליונים המתגלים כמו בימים ההם גם בזמן הזה, הנך שומע את שוועת הלב הנסתרת של כל יהודי, גם הרחוק ביותר, שאפילו לא התחיל לחשוב שזה רצונו. אך אתה שומע, אתה מחשיב את פנימיות לבנו הנעלמת כדי שנזכה גם אנו להחשיב ולייקר אותה, לדעת שמעבר לכל הבלבולים, ההקפדות, ההחסרות, הפחדים, חוסר הסבלנות והמרחק הם רק בחיצוניות הנפש וגם הם באים רק מהשוק, מבחוץ, מהערבוב שלנו עם טומאת העמים, ובאמת לאמתה בכלל לא שייכים אל מי שאנחנו באמת.

אנו תפילה שתכלה רגל מהשוק, שיכלו וישתחררו כל ההרגלים שבאו מבחוץ, מהשוק. יהי רצון שתיקח את כל שוועותינו וצעקותינו, הגלויות והנעלמות, בחנוכה הקדוש הזה, ונזכה לנוח מכל אויבינו מבית ומחוץ, לגאולה אמתית והשלמה לחנוך את המזבח עוד השנה ממש, אמן ואמן.

עולם קטן - כתבות