בשנאת ה' אותנו?
"העסקה היום לא הצליחה ולכן זה ברור - בקרוב מאד לא יהיה לי יותר אוכל ואני אמות." "אם לא אעשה מה שהאיש הזה אומר הוא יחסל אותי, וירדוף אותי עד סוף ימי". "תאמר לאשתך מה אתה חושב על זה ועכשיו! אחרת, היא תדרוך עליך כל החיים. אתה גבר סמרטוט". "אם אתה לא נותן לי מה שאתה רוצה אז אין ספק - אתה לא אוהב אותי". "אם אני לא מתקבל לעבודה הזו, זה סימן פשוט שבורא עולם שונא אותי". ופתאום כשהדברים כן מתרחשים כרצוננו – פתאום השמש חוזרת לזרוח – "אבא, אתה כל כך חמוד, אתה אוהב אותי. ידעתי שאתה אוהב אותי".
איזה משפטים מוזרים אנחנו עלולים לשמוע מקרבנו. מי שם את הדיבורים האלו ואת הרגשות הללו בתוכי? מה זה אומר עליי אם במקרה שמתי לב לקול מהסוג הזה בתוכי?
מה זה כנראה אומר? שאתה מתקרב לעצמך. אחד הסימנים הברורים שאנחנו מתפתחים ומתקרבים לעצמנו הוא הגילוי (המביך לעיתים) של איש המערות החבוי בקרבנו, הלוחם על קיומו מול אויבים מאיימים. אם תרצו, הוא ילד בן שלוש שמדבר באופן פשוט וחזק. אם תרצו, הוא נביא זעם. כך או כך, דמות שמתבטאת בשפה מאד חדה וצבעונית, מרגישה דברים עד הסוף מהבטן, רואה בשחור ולבן, ומחלקת את העולם לטובים ורעים – אוהבים אותי לא אוהבים אותי.
בצדק, הם נדמים לנו ככוחות ילדותיים. הילד שלקחו לו את הצעצוע וצועק על אביו – אני שונא אותך, אתה לא אוהב אותי בכלל. הוא בריא ונורמאלי. אבל באיזה שהוא שלב, למדנו לעבד את הילד הזה, לעדן את רגשותיו ואת הניסוחים החריפים שלו וטוב שכך.
אבל זה לא בהכרח אומר שהוא נעלם מהשטח. אדם שמתחיל להיות ער לרגשותיו, ולמחשבות שלו, עשוי בהחלט לגלות, קצת מתחת לפני השטח המנומס את אותו ילד שנלחם על קיומו.
בדרך כלל, נגלה אותו דווקא כאשר אנחנו מבקשים יותר קרבה, יותר שלמות ויותר הרמוניה בחיינו. דווקא אז שבים ועולים להם לפני השטח רגשות עזים ודיכוטומיים כאלו? כן, דווקא אז.
הם לא בעיה שעוד לא פתרנו, אלא שער לעומק הקשר שלנו עם החיים ועם עצמנו. "זה השער לה' צדיקים יבואו בו". והם גם לא רק ילדותיים. הם נושאים זיכרון וכמיהה להרמוניה מלאה. לעולם שבו מי שאוהב אותך קונה לך צעצועים ולא מונע אותם ממך. ולא לעולם המעורבב טוב ורע, שבו בכל מקום יש איזה מרחק ושבר שיש להסכים איתו בהשלמה.
בתורה ובמדרש, הלוחות הראשונים שניתנו בהר סיני היו שייכים לעולם כזה. עולם שבו יש טוב עליון מאד, מלא חירות ואהבה, שמתהפך בקלות רבה מידי לחרון אף, לגירוש ולרצון לכלות את הכל במפגש עם כל טעות או שבר קטן. ההיפוך הזה, נראה באמת ילדותי מאד, כמו אותו ילד שמתהפך מאהבה לאבא לשנאתו בהנף סוכריה שלא קיבל:
"וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל"
לומר את האמת, אין לנו על מה להתפלא. שכן, גם אנחנו מוכנים לכלות את הבורא באותה מידה, כאשר יש שבר באמון בינינו. אז מי זה שם עובר מאפס למאה? מאוהב אותי לשונא אותי? מיום נפלא עם הקרובים אלינו למחשבות שכל העסק הזה היה אולי טעות גדולה? זה ילד? כן. אבל לא רק ילד. גם שריד לבקשה עמוקה, ללוחות ראשונים.
ואת הרצון ללוחות ראשונים איננו רוצים למחוק, או להתייחס אליו כילדותי, אלא לתת לו להמשיך יותר יותר חוטים של אור לתוך מציאות חיינו, להעמיק ולקרב את כל מערכות היחסים.
אז לשם כך, אנו מקשיבים פנימה, ושמים לב לכוחות ששבים לעלות לפני השטח. הכוחות הגולמיים של קיומנו, אבל הפעם עושים איתם עבודה מעט יותר מעודנת. לא כאן המקום לפרט (שזה התירוץ שלי לזה שאני עוד לא מסוגל לכתוב עד הסוף את העבודה הזו...) אבל זו עבודה אפשרית, שבה הכוחות הצבעוניים והצועקים האלו בנפש שלנו הם שער למפגש יותר ויותר קרוב. לתיקון. זה נכון שכאשר הכוחות הללו יוצאים מן המרתפים הם לא תמיד "מחונכים", ונכון שלפעמים התהליך הזה עלול להוביל גם לחורבן לא מבוקר. אבל בכל אופן, עצם ההכרה בקיומם היא סימן ברור להתקרבות, לענווה, לחוש הומור, ולעוצמה פנימית נבנית - אני כבר יכול לעמוד מול קולות כאלו בלי להבהל. אולי אני מסכים לתייג אותם בעוד משהו חוץ מ"ילדותיים".
ודע והאמן, שם, במקומות הללו, מחכה ההיפוך המתוק של זדונות לזכויות. של תשובה מאהבה.