בין תפילות יום העצמאות עמוסות הרגש לבין נעימת הקידוש של ליל השבת, מצאתי כמה דקות לחשוב על המשולש הזה: מנגינה, רגש, תפילה.
גיליתי השנה שלא רק מורא יום הזיכרון הופך להיות חזק יותר עם הגיל, גם הודיית יום העצמאות. ומה שמוביל אותה והופך אותה למשמעותית הוא הכנסת עולם המנגינות - המשמעותי כל כך בימים האלה - אל תוך בית הכנסת, אל חויה צלילית מובחנת שהיא יום העצמאות. בעצם, מה שהופך את הרצף זיכרון-עצמאות ממסטיק מנגינות רגשני לחוויה דתית משמעותית הוא החיבור של המנגינות ה"ישראליות" לתפילה.
אז נזכרתי באדם הראשון שראיתי בילדותי ממש מתרגש בתפילה: אורח זקן שהזדמן אל ביתנו לסעודת ליל שבת פעם, יהודי מתבולל; הוא שמע את מנגינת הקידוש והוצף דמעות וזכרונות רחוקים.
מזכר התרגשותו שנחרתה בי התחלתי לחשוב על הרגש בתפילה. מי שאין לו כוח לקרוא ארוך - שיפרוש כאן ויקח עמו לשבת המתקרבת את זוג העיניים הזקנות המתמלאות דמעות געגועים וזכרונות ילדות רעננים.
כי רוב הרגש בתפילה, אמרתי, זורם דרך מנגינות. והמנגינות - דרך הרגש, כאשר במקרה הטוב המנגינה מהווה צינור לרגש, למצוא את מקומו בתפילה. במקרה הרע המנגינה מתאמצת לייצר רגש במקום שאיננו, למלא את התפילה שהתרוקנה.
כך או כך, מקומו של הרגש בתפילה כמובן שנוי במחלוקת:
אלו יאמרו שנוכחות רגש בתפילה הורסת אותה, עושה ממנה ערב שירה או תראפיה קבוצתית; אלה יאמרו שלהפך, זרימת הרגש והניגון הם לב העניין, ולא באו כל המילים היפות אלא לעטוף ולסדר את הגרעין הבוער והלא-מילולי הזה שהוא עיקר התפילה.
נתבונן רגע במנגינה, במוזיקה.
כמה טוב שכבר בא הרב דניאל שליט וכתב על המעבר שאירע במוזיקה, שהפכה מפעילות למוצר - ממשהו שהאדם עושה למשהו שהוא צורך. אמצעי הקלטה ושיווק, כמובן, ולצידם היכולות הטכנולוגיות ליצור את המוצר הזה מפתה מנצנץ ומהפנט. וכמה קשה להפריד בין המוזיקה עצמה לבין העטיפה והעיצוב שבאים איתה.
אבל המוזיקה של התפילה קפאה בזמן: היא עודנה מעשה, היא נוצרת בפי המתפללים.
והרב שליט (בספר "יודע נגן") אפיין סולם של ארבעה שלבים בכל מוזיקה:
- הגופני - הרובד בו גופנו מגיב למוזיקה, למקצב
- הרגש - התגובה הרגשית למוזיקה, למנגינה המסוימת
- הדעת - רובד החכמה שבמוזיקה, היחסים בין הצלילים, המבנה, ההרמוניה
- מה שמעבר לזה ומעבר להגדרה במילים אך מהווה את נקודת האיכות והייחוד של כל מנגינה.
מוזיקה שמעוצבת כמוצר, נוטה גם להיות ממוקדת בשני השלבים הבסיסיים. כלומר, תקועה. אבל תפקיד המוזיקה לעלות אל השלבים העליונים, להשאיר להם מקום. ודאי בתפילה.
אז ההזדמנות הזו בתפילה, בה ניתן להיות חלק מיצירת המנגינה, מפעולת המנגינה, קוראת לחלוף דרך הרגש ולהמשיך מעלה. אל מה שמעל הרגש, ואל מה שעוד מעבר.
כאחת שעשתה את המעבר מנוסח לנוסח בעקבות נישואין, גיליתי כמה מנגינות הילדות טבועות ב"אני המתפלל". הנוסח והמוזיקה שהוטמעו בו בצמיחתו, בשלביו ההיוליים, מהווים מעין שער כניסה שאי אפשר להחליפו באמת.
אבל במודעות ובהתכוונות אפשר להרחיב את האני המתפלל, לבנות בו עוד מדור. לתת גם למנגינות שלא היו שם בזכרונות הילדות לפתוח פתחים אל הרגש ומעבר לו, לצאת איתן למסע.
או לפחות - להתפלל על זה.