ראשית הזמן
מסופר שעל ערש דווי, אמרה המלכה ויקטוריה: את כל אוצרותיי אתן עבור טיפה של זמן. אוצרותיה היו רבים, אך את הזמן לא ניתן לקנות בהם. הזמן הוא מוצר מתכלה שאינו ניתן להשבה, לאגירה או להחלפה. ובעידן המודרני, בו כידוע time is money, לזמן יש ערך של משאב יקר ביותר. ננסה להגדיר מה הופך את הזמן לכזה, ובמה הוא שונה משאר המשאבים העומדים לרשות האדם.
האדם המערבי נוטה לייחס חשיבות עליונה לשתי שאיפות, אשר השילוב ביניהן מעניק לזמן את מעמדו כמצרך יקר וחסר. ראשית, בתרבות טכנולוגית ומתקדמת יש בכוח האדם לעשות הרבה, וכל המעש שלו מתרחש במסגרת הזמן; הערכים המערביים של יעילות ורווח מובילים לשאיפה מתמדת לעשות יותר בפחות זמן. זוהי השאיפה הראשונה: להספיק יותר עשייה.
השאיפה השנייה היא שאיפה נפשית פנימית יותר. בתרבות המערבית יש למצות את הזמן ולחוותו; המימוש העצמי הניצב במרכז מערכת הערכים המערבית מתבטא, בין השאר, במודעות לזרם הזמן ובניצולו להתנסות בחוויות המהוות מימוש של רצונות האדם ושאיפותיו. הזמן המערבי הוא כעין במה עליה מומחזת הזהות האינדיבידואלית, הייחודית והתובענית של האדם; ולכן עליו לנצל את הזמן, לבחור מה לעשות בו, ולבחון את בחירותיו.
השילוב של שתי שאיפות אלה מוציא את הזמן מגדר תופעת רקע סתמית והופך אותו למצרך, למשאב. אולם זהו משאב הצופן בתוכו תסכול מובנה והכרחי. מבחינה כלכלית, כל דקה ניתנת לחישוב ויש לה מחיר; מבחינה תרבותית, האדם המערבי הנורמטיבי הוא אדם הנמצא במירוץ תמידי ובלחץ זמן כמצב קבוע; ומבחינה נפשית, הזמן נחווה כשייך לאדם אך לא ניתנת לו אחיזה אמיתית בו. זרם הזמן בתוכו מתחוללים החיים חל עלינו, אך אין לנו יכולת לתפוס בו ממש. העתיד אינו ברשותנו, העבר כבר אינו בטווח אחיזתנו וההווה מתכלה כהרף עין והופך מעתיד לעבר.
אם כך, ניתן לומר שכיום ציר הזמן בתוכו מתרחשים החיים מהווה מרכיב מרכזי בשגרת החיים, עם מקום בולט בתודעה. במילים אחרות: אנו חווים את שעבודנו לזמן בצורה אינטנסיבית, אולי יותר מדורות רבים לפנינו. התרבות, המטפחת יוזמה ואוטונומיה, אומרת שהזמן שייך לכל אדם בה; אולם בפועל, ההיפך הוא שמתרחש: רבים מתנהלים כאילו היו הם שייכים לזמן ומתאמצים לעמוד בדרישותיו.
נראה שבמציאות של תקופתנו השעבוד ללחץ הזמן בולט עוד יותר, לאור הישגי הציוויליזציה בשחרור משעבודים אחרים. האדם בישראל של היום הוא אדם חופשי המתנהל בחברה חופשית; יש לו את כל חירויות האזרח; הוא לרוב פטור מדאגות קיומיות ביומיום, יש לו פת בסלו, והוא יכול לקבל את החלטותיו בעצמו. רק לגבי הזמן, נותר האדם חסר אונים באופן יחסי.
ניתן לסכם ולומר שהזמן הוא השעבוד החזק ביותר בעידן של שפע וחופש. הזמן, בניגוד לרוב המשאבים שלנו, אינו ניתן בשפע ואין לנו את החופש להחזיק בו, לצבור אותו או לשלוט בו.
א-ל מסתתר בזמן
במעבר לעולם התוכן הדתי, נראה שהזמן הפך להיות ההסתרה העיקרית של ריבונו של עולם בחיינו העכשוויים. נסביר זאת על ידי השוואה בין קדושת מקום לקדושת זמן.
קדושת מקום וקדושת זמן הם שני סוגי הקדושה שאנו פוגשים בעולם : יש מקומות קדושים ומקומות חול, ויש זמנים קדושים וזמני חול. בהתאם לכך, אלו שני סוגי ה"הסתרה" שאנו חיים בתוכם והקב"ה גבוה מעליהם: הוא מעל הגבלות המרחב כי הוא מקומו של עולם; והוא מעל מגבלות הזמן כי הוא היה הווה ויהיה. נראה שקיים קשר פנימי בין רמת ההסתרה, או המגבלה, שבכל ממד שאנו חווים - לבין רמת הקדושה שאנו מסוגלים לייחס לו.
נסביר זאת: ככל שהתקדמנו והשתחררנו מעול מגבלת המרחב, אנו גם חיים פחות ופחות את קדושת המקום; לו היה לנו בית מקדש ואדם בימינו היה רוצה להראות בו ולהשתחוות לפני ה', הוא יכול היה לעשות זאת במהירות ובקלות ובנוחות מכל קצווי הארץ ואף העולם, יותר מכל דור אחר לפניו. יכולתו לנוע במרחב גבוהה מאוד. אך אין לנו עלייה לרגל, במקום הקדוש לנו ביותר איננו חופשיים לעסוק בפולחן, והגישה הפיזית אל הקודש אינה חלק אינטגרלי מעבודת ה' שלנו. קדושת המקום שאנו חשים נמוכה מאוד. יש לנו פחות מגבלות תנועה - ופחות נגישות לקדושת המקום.
ובהתאמה: יש לאדם העכשווי מגבלות זמן חמורות שאין ביכולתו לגבור עליהן ולהשתחרר מהן, ולקדושת הזמן יש מקום משמעותי בחייו הדתיים: שבתות, מעגל החגים, ולמעשה רוב החוויות הדתיות הן תלויות זמן. יכולתנו לתמרן למול הזמן ולשלוט בו נמוכה מאוד - ותחושת קדושת הזמן מפותחת מאוד.
אם כן, יש לנו הרבה יותר מגבלות זמן, ויש לנו נגישות גבוהה לקדושת הזמן. הקב"ה מסתתר מפנינו בנבכי הזמן, שהוא כה משוחרר ממנו ואנו כה כבולים בו. אבל אולי דווקא מתוך היותנו עבדי הזמן, נוכל להבין כיצד עלינו לעבוד את ה' דווקא מתוך ודרך שטף הזמן.
במה נשלם פרים?
בנוסף לשתי העמדות המוכרות לגבי מקור חיוב שלש תפילות (כנגד אבות / כנגד תמידין) מובאת בירושלמי (ברכות ד' א') העמדה הקושרת את שלוש תפילות היום לחילופי הזמן עצמם:
ומאיכן למדו ג' תפילות? רבי שמואל בר נחמני אמר:
כנגד ג' פעמים שהיום משתנה על הבריות.
בשחר צריך לאדם לומר מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שהוצאתני מאפילה לאורה;
במנחה צריך אדם לומר מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שזכיתני לראות החמה במזרח כך זכיתי לראות במערב;
בערב צריך לומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה כך תוציאני מאפילה לאורה
אם כך, כל תפילה מציינת חלק מסויים של הזמן, של היום, שלכבוד התרחשותו אומרים תפילה. כידוע, הדיון לגבי מקור התפילות מסתכם בהכרזה ש"תפילות אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן הקרבנות", אלא שיש לשאול מה תוכנה של הסמכה זו לקרבנות. כלומר, האם זו רק הצמדה טכנית של שעת התפלה לשעת הקרבת הקרבן, או שמשהו ממהות הקרבן משתמר במעשה התפילה?
נתבונן במעשה הקרבת הקרבנות ונבדוק קשר אפשרי בינו ובין פעולת התפילה.
נראה שחלק בסיסי מהגדרת מעשה הקרבת הקרבנות בימים שהיו נוהגים הוא ערכו של הקרבן בעיני המקריב. כבש או פרה צעירים ובריאים הם דברים יקרים; לכן יש לחלק מן הקרבנות תחליפים זולים יותר (שהם כמובן יקרים עבור הדל) ולכן קיימים פסוקי תוכחה כנגד אלו המתפתים "לחסוך" ולהביא קרבנות שערכם פחות (למשל בדברים טו, כא: "וכי יהיה בו מום, פיסח או עוור, כל מום רע, לא תזבחנו לה' אלוהיך"; במלאכי א, יג: "והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה והבאתם את המנחה הארצה אותה מידכם אמר ה'" ועוד). תפילת השפתיים, לעומת זאת, היא בחינם. מה מביא המתפלל? אם הנחת היסוד של שיטת התפילות היא "ונשלמה פרים שפתינו", מהו התשלום?
עבור האנשים המערביים והממהרים שאנחנו, נראה שהתשובה היא ברורה: נתינת הזמן. בין אם זה בבוקר הלחוץ, באחר הצהריים הגדוש בעשייה או בערב/לילה המתאחר, עצירת שטף היום לצורך עמידה דמומה של תפילה היא מעשה קשה הדורש מאמץ; מעשה שיש בו ויתור על משאב יקר. מנקודת מבט זו, עוד טרם אמר המתפלל מילה אחת, הוא כבר עשה מעשה דתי: נתן מזמנו לגבוה.
כיוון חשיבה זה הולם היטב את הצמדת התפילות לחילופי זמני היום. כל פרק זמן ביום ניתן לאדם מאת ה' שברא אותו; וכמו כל דבר שניתן לאדם, גם ממתנת-זמן חד-פעמית זו על האדם להקדיש משהו לה'. אם מגדירים את הזמן כמשאב מוגבל, כפי שהגדרנו לעיל, אז גם עליו תקף הכלל ש"כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח כב). התפילה היא מעשר הזמן.
נתינת ראשית הזמן
חיזוק לדעה שהתפילה מהווה כעין "הקרבת זמן" עולה מההדגשה הבולטת של מוטיב נתינת הראשית הן בכל הקשור לקרבנות והן בהלכות תפילה. "כבד את ה' מהונך, ומראשית כל תבואותיך" אומר הפסוק (משלי ג', ט'), והדוגמאות רבות: מהלכות ביכורים וערלה, ועד קדושת בכור, פדיון הבן ופטר חמור. עיקרון נתינת הראשית לה' נוכח ברמז גם במופע הראשוני של מעשה הקרבנות, דהיינו בקרבנותיהם של קין והבל, ומפותח שם בדברי חז"ל. בסיפור קין והבל בתורה מוגדר קרבנו של קין ככזה שניתן "מקץ ימים", כלומר בסוף תקופה, לעומת הבאת הבל את "בכורות צאנו", והבדל זה מזמין לשיפוט חיובי כלפי הבל ושלילי כלפי קין. שיפוט זה מודגש במדרש המגדיר את קין "אריס רע שהיה אוכל את הבכורות ומכבד למלך את הסייפות" (בראשית רבא כח, ח).
אם כן, עיקרון נתינת הראשית לה' נוכח בתשתית שיטת הקרבנות, מהופעותה הראשוניות ועד לפרטי ההלכה.
באופן התואם להפליא עיקרון זה מעוצב לוח התפילות היהודי. התפילה המשובחת היא כזו שמתפללים אותה דווקא בראשית פרק הזמן שלה. למשל לגבי תפילת שחרית, העדיפות היא לתפילה כוותיקין - כלומר מיד עם זריחת השמש שמהווה את נקודת תחילתו של היום. ההכוונה העקרונית להקדיש דווקא את רגעי תחילת היום לתפילה באה לידי ביטוי גם במדרשים המאפיינים את חיוב תפילת שחרית לפי דמותו של אברהם, "איתן האזרחי", המעיר ומאיר את היום ממזרח.
הרעיון של הקדשת ראשית הזמן לתפילה מובע גם כאמירה ערכית, למשל הגדרת האכילה והשתייה לפני תפילה כגאווה הסותרת את קבלת עול מלכות שמיים.
גם לגבי תפילת מנחה נמצא הנחייה דומה - להתפלל ברגע שמגיע חלק היום שאחרי חצות היום. מעניין שגם כאן מזוהה העמדה של קיום תפילה מיד עם תחילת פרק חדש של היום דווקא עם אברהם - "צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי", כלומר זמן התפילה הוא מרגע שהצל נראה על הקיר: אברהם מסמל את האדם העירני להשתנות הזמן וממהר לציין אותה בתפילה.
העיסוק הנרחב במקורות ההלכתיים בשאלת זמנה של תפילת מנחה מהווה בעצם מאמץ לזהות את תחילת פרק הזמן האחרון של היום; מתוכו, עולה חשיבותה של נקודת הציון הזו. חשוב להלכה להגדיר מתי מתחיל זמן מנחה - וניתן לשער שהסיבה שזה חשוב היא העיקרון שאת ראשיתו של זמן זה יש להקדיש לתפילה.
אפילו לגבי תפילת ערבית אשר אין לה קבע, מודגשת המחויבות לומר את קריאת שמע שלה מיד עם תחלת זמנה בצאת הכוכבים:
"אף על פי שתפילת הערב רשות, לא יבוא אדם ממלאכתו ויאמר, אוכל מעט ואשתה מעט ואישן קמעה, ואחר כך אתפלל--שמא תאנוס אותו שינה, ונמצא ישן כל הלילה; אלא מתפלל ערבית, ואחר כך אוכל ושותה או יישן" (רמב"ם הלכות תפלה, פ"ז ה"ז)
ניתן לסכם אם כן שחלק משמעותי מעיצוב סדר היום על ידי התפילות מושפע מהעיקרון של נתינת הראשית. התפילה, לצד משמעויותיה האחרות, מהווה כעין "מעשר" המוקדש לגבוה טרם שהאדם נהנה מפרק הזמן שעומד לרשותו. "מעשר" זה מהווה מעין המרה של מושג הקרבת הראשית מעולם הקרבנות הממשיים (ביכורים, בכורות, ראשית הגז, ערלה ועוד) לעולם הזמנים.
יחד עם זאת, נראה שעיקרון זה אינו עיקרון בלעדי; לצידו מתקיים עיקרון מארגן נוסף.
"כבד את ה' מהונך, ומראשית כל תבואותיך" (משלי ג', ט').
בפסוק זה שכבר צוטט לעיל ניתן לראות התייחסות לשני סוגי נתינה: נתינה מהראשית ונתינה מההון ; בפסוקים רבים אחרים מוגדרת אותה נתינה מההון כהבאת המשובח והמיטב שבהון דווקא. הנתינה לה' צריכה להיות מראשית מה שיש לנו, או מהמיטב, מהאיכות הגבוהה ביותר.
שני מאפיינים אלו של ההקרבה לה' נמצאים כבר באותו קרבן ראשון שנרצה והתקבל, קרבנו של הבל, אשר הביא מבכורות צאנו ומחלביהן - כלומר, מהמשובחים שבהם. אם ישנן שתי קטגוריות בהן מתקיים קרבן מובחר וראוי - נתינת הראשית ונתינת המיטב, כי אז סביר לצפות שגם במערכת התפילות, אותה הגדרנו לעיל כ"הקרבת הזמן", נפגוש את שני הקריטריונים. ראינו כבר את העיצוב של התפילות סביב עיקרון נתינת הראשית. היכן במערכת התפילות מתקיים עיקרון נתינת המיטב?
על מנת לענות על שאלה זו יש צורך לאבחן מהו "מיטב" הזמן. הזמן כמושג הוא זרם אחיד וקבוע; אין בו איכויות שונות שניתן באופן אובייקטיבי להבחין בהן. מאידך, רוב בני האדם יודעים כנראה להעיד כי בחווייה הסובייקטיבית קיימות בזמן איכויות שונות; למשל התחושות שהזמן חולף לפעמים מהר ולפעמים לאט, לפעמים באופן טבעי ונינוח ולפעמים במתיחות וסרבול, או לחילופין בתחושות של צלילות והתעלות.
האם ישנם פרקי זמן העונים להגדרה של "מיטב" וראוי להקדיש דווקא אותם לתפילה? על שאלה זו ניתן לענות בשני רבדים - ברובד כללי-ציבורי וברובד האדם הפרטי.
ברובד הכללי-ציבורי, ישנם אכן פרקי זמן שבמקורות שונים נחשבים כבעלי איכות מיוחדת. למשל, רגעי היום האחרונים, "דמדומי החמה", המוזכרים במסגרת הדיון על זמן תפילת מנחה כראויים במיוחד לתפילה:
א"ר יוסי בן חנינא ויהא חלקי עם המתפללין עם דמדומי חמה. מה טעם? – (תהלים לב, ו) עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא. מהו לעת מצוא? – לעת מיצויו של יום (ירושלמי ברכות ד', א)
דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן : מצוה להתפלל עם דמדומי חמה. וא"ר זירא מאי קראה (תהילים עב) " ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים". (בבלי ברכות כט:)
אין כאן קישור דווקא לזמן הקרבת קרבן שבגללו ממולץ לדחות את התפילה עד ל"דמדומי חמה", אלא פשוט ציון הזמן הזה של "מיצויו של יום" כמתאים לתפילה במיוחד.
דוגמא ברורה עוד יותר היא תפילות הימים המיוחדים: מוסף ונעילה. תפילת המוסף בשבתות, ימים טובים וראשי חודשים היא כנגד קרבן המוסף, הבא לציון היום החגיגי. כלומר, תפילת מוסף מהווה נתינת זמן כנגד קרבן המובא לציון זמן מיוחד; הווה אומר, מכיוון שזהו זמן יוצא דופן, חגיגי יותר, מיטב הזמן - אנו מקריבים לה' בו ומתוכו. בתפילת נעילה הדבר בולט עוד יותר, מכיוון שאינה נסמכת על שום קרבן קדום; תפילת נעילה היא באופן ממשי נטילת זמן שיש בו איכות מיוחדת, ובחירה למלא אותו במעשה תפילה.
ברובד הפרטי והאישי, כל מהותה של התפילה האישית נטועה בחוויית הזמן; המתפלל תפילה ספונטנית עושה זאת בזמן מסויים, משום שמשהו בחוויית זמן זה קורא לו להתפלל. אולם נראה שרוב האנשים חווים את בחירתם האישית להתפלל באופן ספונטני כמענה למצוקות ולצורך בהשתפכות הנפש - ולא כמעשה דתי של נתינה. תפילה כזו עונה על צרכיו של היחיד וממוקדת בהם, ולא בתודעה של נתינה לה'. אולם יחד עם זאת, העובד שאדם עוצר את חיי השגרה והמעש ופונה אל ה' מהווה הפקעה-מרצון של זמנו לטובת התפילה; ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בתפילות ספונטניות המבטאות שבח והודיה, או קשב לנוכחות דתית בעלמא. הפנייה האישית אל ה' נוטלת את הרגע החד-פעמי בו התעוררו תחושות אלה ומקדיש אותו לתפילה..
אפשר גם לומר שזוהי משימה תמידית למתפלל: עליו לזהות רגעים או פרקי זמן שיש בהם "איכות" מיוחדת, ולהקדיש חלק מהם לתפילה. לא תפילה מאורגנת ומווסתת לפי נוסח מקובע, אבל כן מעשה דתי של נתינת דבר יקר וחד פעמי לא-ל.
לצאת ממצרים
כאמור, הרעיון המודרני שהזמן הוא משאב יקר ערך מוביל לעיקרון של הקרבת זמן לה'; מתוך כך ניתן לעצב את הצעד הבא: העיקרון של הקרבת זמן לה' מוביל להכרה בחירותו של האדם. רק מי שהמשאב בידו יכול להקריבו, ומי שזמנו בידו אינו משועבד. הדבר משתקף למשל בהצבת מצוות קידוש החודש מיד עם יציאת מצרים: בני ישראל קיבלו את זמנם לרשותם, ומיד צוו לגביו. הציווי הוא המציין את היציאה מהשעבוד. לכן, האדם החופשי הוא זה המסוגל לעצור את שטף יומו ולהקדיש זמן לתפילה, ובכך, גם אם לא הצליח להתרכז בתוכן התפילה וגם אם לא שם לב למילותיו, היא כבר הכריז על עצמו: אני בן חורין כי הזמן הזה שייך לי; ואני בוחר לתת אותו לה'.
האדם המודרני, החופשי כל כך, הופך לפעמים עבד משועבד כל כך לשטף הזמן שלו; עבד לאדנות של עצמו. וזוהי הנקודה בה החיוב להתפלל פותח לו פתח אל החופש שלו, המסתתר בעומס מירוץ הזמן.
הערה נוספת לסיום:
כאישה, הפטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן, איני יכולה שלא להרהר במשמעות הקשר הזה שבין חופש לחיוב מצוות בהקשר הנשי. אם נשים פטורות ממצוות רבות שהזמן גרמן, הדבר מעיד על מגבלות הבעלות שלהן על זמנן; מגבלה שהיא כנראה מדויקת מאוד הן למציאות בה נשים בעבר היו כפופות לצרכי משק הבית על חשבון האוטונומיה שלהן, והן למציאות של אמהות לילדים צעירים.
בימינו, בהם נשים ברוב תקופות החיים הינן אוטונומיות בבחירות ניהול הזמן שלהן בערך כגברים, הרחקתן או התרחקותן מקיום מצוות עשה שהזמן גרמן נותרת ללא נימוק ברור - מלבד המסורת, הנוחות וההרגל. המציאות השתנתה, אך האופן בו נשים ובנות מתחנכות וציפיות החברה מהן מבחינה דתית נותרו במקרים רבים כשהיו. על בסיס חוסר השוויון בחיוב קיום המצוות, מסר של שאיפות נמוכות יותר מבחינה דתית מועבר למתחנכות בדרכים שקטות ותמידיות.
לגבי מצוות התפילה באופן ספציפי, יש לכך מחיר דתי ברור. לחיות ללא עצירת שטף היום לתפילות זה לאבד קשב מסויים ליום, ואת הקשר הער והמתמיד עם בורא הזמן המעניק אותו לברואיו. הנהנה מן העולם הזה ללא ברכה מעל; האם ניתן, האם אנו הנשים רוצות, להנות מ"שלוש פעמים שהיום משתנה על הבריות" ללא תפילה?