אביב מוזר ובו ימים כל כך רחוצים וצלולים מגשם, שמוזר לומר בהם "מוריד הטל". החורף כבר נגמר אבל הקיץ מתמהמה.
מצד אחד, זה נהדר. קצת רחמנות עלינו לפני שהחום הגדול יסמא ויתיש אותנו. עוד טיפה אחיזה בקרירות, בנדיבות המים משמיים. מצד שני, הרבה אנשים נבהלים, נחרדים: כאילו יש איזה צורך בגבולות ברורים בין העונות. שלא יתערבבו. שהכללים יישמרו.
בארץ ישראל חג השבועות חל בעונה בה מפנה הירוק את מקומו לצהוב וליובש באבחה אחת קצרה. לרוב הוא מלווה בכמה ימי חום מסנוורים שמבהירים שהחום הגדול כאן. עוצמת הקיץ והאור מתפרצת עלינו, ולרגע אפשר לחוש כמו בני ישראל ערב מתן תורה, "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי"[1]. מדבר. אור מסמא. חום גדול. מתן תורה.
* * *
כפעילות בנושא של שילוב נשים בחיי התורה והתפילה של הקהילה, יוצא לנו הרבה פעמים לשמוע את צמד המילים המוכר "לאן נגיע". הוא מהווה תמצות של טיעון המדרון החלקלק לשתי מילים קצרות. אבל האמת היא שאפשר לומר "לאן נגיע" בשתי מנגינות שונות מאוד זו מזו, שתי מנגינות שמשמעותן הפוכה. קשה להעביר זאת בכתב, אבל נסו לומר "לאן נגיע" בחרדה, ונסו לומר "לאן נגיע" בסקרנות ובתקווה. זה ההבדל.
נראה שאנחנו אוחזות במנגינה השנייה, אומרות "לאן נגיע" מתוך ציפייה לשינוי מבורך ולהתקדמות אל טוב גבוה יותר.
* * *
מספר מדרשים שואלים "למה ניתנה תורה במדבר". אני מציבה אותם כאן, אבל מתווכחת איתם ממש עוד מעט. למה ניתנה תורה דווקא במדבר?
בין התשובות המוכרות ניתן למנות את ההצהרה שהתורה פתוחה לכל:
נתנה תורה דימוס פרהסייא במקום הפקר, שאלו נתנה בארץ ישראל, היו אומרים לאומות העולם אין להם חלק בה, לפיכך נתנה במדבר דימוס פרהסייא במקום הפקר, וכל הרוצה לקבל יבא ויקבל [2]
בגוון מעט שונה של אותו טיעון, מתן התורה דווקא במדבר מבטא את הרצון שהתורה תשתייך לכל העם מעל לפוליטיקה הפנימית שלו:
שלא להטיל מחלוקת בין השבטים שלא יהא זה אומר בארצי נתנה תורה וזה אומר בארצי נתנה תורה[3]
בנוסף, מצבם של בני ישראל במדבר מהווה סיטואציה שתאפשר להם לקבל את התורה ללא הפרעות הנובעות מניהול חיי יומיום בעולם המיושב:
אמר הקב"ה אם אני מביא עכשיו את ישראל לארץ מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו והם בטלים מן התורה אלא אקיפם במדבר ארבעים שנה שיהיו אוכלין מן ושותין מי הבאר והתורה נבללת בגופן.[4]
בפרספקטיבה נפשית-פנימית יותר, קבלת התורה במדבר מהווה מעין משל לתהליך הכרחי אותו יש לעבור על מנת לקבלה. תהליך של ריחוק וריקון התכנים האישיים של נפש האדם, פינוי מקום:
כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה[5]
הסברים אלו מדגישים משהו מהותי לגבי מקומה של התורה: מקום של ניקיון, התעלות מעל ההסדרים החברתיים ומאבקי הכוח האנושיים, ואף מעל מורכבות הנפש האנושית וצרכיה. המדבר מייצג את הטוהר והדומיה, והם המאפשרים את נתינת התורה וקבלתה.
* * *
ועכשיו לויכוח. יש לי קושי עם המדרשים הללו. הקושי עם כל ההסברים הללו הוא שהם מנוגדים במידה רבה למגמותיה של התורה עצמה.
התורה לא ניתנה למלאכי השרת, וכן לא ניתנה לאנשים המנותקים מהחברה האנושית על מכאוביה וחולייה. התורה לא ניתנה למי שמתנתק מהכלכלה, מהפוליטיקה הארצית, מצרכי החיים. להפך! אם יש עיקרון שניתן לומר שמאפיין את התורה וההלכה לאורכן ולרוחבן, הרי זה עיקרון המעורבות: הכל קשור לתורה, מפרטי היומיום הכי קטנים ועד ההחלטות הבינלאומיות הכי גדולות; מנימי החיים האינטימיים והשוליים ועד למערכות החיצוניות והמרכזיות ביותר. ההלכה עוסקת בכל. המצוות והאיסורים וההגבלות מבטאים דרישה מתמשכת להעלות ולזכך את הכל. התורה חובקת הכל.
איך זה מסתדר עם התמונה שהמדרשים שרטטו לעיל, תמונה של תורה מרוחקת ומנותקת, כו שמקומה בישימון הריק?
איך אפשר לטעון שהריחוק והחוסר הם התנאי לקבלת התורה?
* * *
האמת, שזה קשור למנגינה שהזכרתי קודם. "לאן נגיע". התורה ניתנה במדבר, אבל היא לא באה לנוח, היא באה ללכת. לצאת לדרך. לאן נגיע? היא שואלת כל הזמן ומאתגרת ללא הרף. התורה ניתנה במדבר אבל הולכת אל "המקום אשר יבחר", אל ציון.
התורה מסמנת את עצמה מהרגע הראשון כמשהו שתמיד הולך אל--. מקבלים אותה במדבר ובהפקר, בענווה ובטהרה, אבל לא אמורים להשאר איתה שם. אמורים לשאת אותה איתנו, להביא אותה איתנו אל תוך הבית והעיר, אל תוך השדה ובית המלאכה, אל תוך החברה והמדינה. להביא אותה מהמדבר אל החיים הממשיים.
יהושע מצטווה:
"וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ."[6]
כלומר, תכניסו את התורה אל הארץ. "למען אשר תבוא" - כשהתורה באה אל הארץ, גם אתם באים.
דווקא העובדה שהתורה ניתנה לנו במדבר, מלמדת אותנו עד כמה האוריינטציה שלה היא של עתיד, של התקדמות ושל שיפור.
נעשה עצמנו כמדבר הפקר לקנות את התורה, ומשם נצא לדרך לבוא אל הארץ, לגדל בה פרי ולהעלותו לפני ה'. "כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ כֵּן אֲ-דֹנָי ה' יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה…[7]"
[1] שמות יט
[2] מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - פרשה א
[3] ילקוט שמעוני תורה, פרשת יתרו, רמז רפו
[4] מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בשלח הקדמה
[5] מדרש רבה במדבר פרשה א פסקה ז
[6] דברים ו
[7] ישעיה סא