מקרא קודש

חג מתן תורה הקדוש בפתח, והנה קצת דברים לבביים להכנת הנפש לקלוט את אורות הזמן, בחסדי ה'. יום טוב נקרא "מקרא קודש". מסביר רבנו הקדוש נחמן מברסלב דבר נפלא: בכל אחד מהרגלים יש קול שמתנגן בעולם, קול שקורא ומכריז שהכול ברצונו יתברך, ואין שום מציאות בלעדיו. וכל יום טוב מכריז על בחינה שונה וביטוי שונה של גילוי רצונו ושל ביטול הטבע - בפסח אותות גדולים של יציאת מצרים, שבעות מתן תורה באותות נוראים וכו'.

לשמוע בלבו

ומזה יוצא דיוק נפלא להכנה לחג: "אך צריכין להטות אוזנו ולבו היטב לשמוע בלבו את קול הקריאה הקדושה הזאת, ועל ידי זה זוכין לשמחת יום טוב, כי כל אחד כפי מה שזוכה לשמוע בלבו קול הקריאה הנ"ל של יום טוב שהכול ברצונו יתברך לבד, כמו כן זוכה לשמחה של יום טוב" (אוצר היראה מועדי ה' ח).

זה כיוון קצת שונה ממה שרגילים לחשוב; לרוב יש איזו התעוררות של הנפש ואז מתחילים להיכנס לקצב של עשייה ו"שידור", וכאן יש הכוונה שמעוררת לתנועה הפוכה - את התעוררות הנפש צריך להפנות להקשבה פנימית, להרפיה של השתדלות-היתר, של התרוצצות הרצונות והמחשבות, לפנות מקום לגילוי ולקבלת תורתו בעבורנו, כאן ועכשיו.

העולם שותק ומחריש

אפשר לראות חיזוק לדיוק הזה של הטיית האוזן וההקשבה, גם מתוך דברי החכמים במדרש: "כשנתן הקב"ה את התורה ציפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול אנוכי ה' א-להיך... כשדיבר הקב"ה על הר סיני השתיק כל העולם כדי שידעו הבריות שאין חוץ ממנו ואמר אנכי ה' א-להיך" (שמות רבה כט ט).

"העולם שותק ומחריש" – זה לא תיאור היסטורי, אלא נצחי. זה זמן של "שתיקת הדומייה", המציאות שותקת, גם המחשבות, הרגשות והרצונות. זה מחייב פנייה פנימה למפגש, לשמוע את עומק ההוויה ושורשה, לשמוע את דבר ה' בעבורך - זו קבלת התורה הפרטית שלך. זה עבודה שמעוררת לשחרור ולהרפיה, לא חלילה של עצלות והפקרות אלא פעולה פנימית של פינוי מקום, של שחרור "אחיזות" של ההרגלים במחשבה ברצון ובעשייה, כי זה מה שחוסם את יכולת ההקשבה והקליטה לזמן העכשווי, "לנקודה ששייכת ללבך בעת הזו" (ליקוטי מוהר"ן לד). לאפשר לעצמך מוחין של גדלות, של רוחב, לא להיעצר בדאגות אינסופיות - מה ללמוד, עם מי, איפה; אמנם הכול חשוב ונכון, אך העיקר הוא גילוי כבוד מלכותו בתוך לבבנו, וקבלה מחודשת של תורת חיים, ולא "רעיונות דתיים". זה "תדר" של יותר מרחב, יותר חרות (על הלוחות של הלב).

העיקר - להיות ער. לא רק העיניים פקוחות ונלחמות להחזיק מעמד, במאמץ, אלא לב ער - מחפש, קשוב, מתגעגע, חי, כוסף לגלות את רצון הבורא בעבורך ואולי בעבור משפחתך, חבריך, עמך, להעז לחפש בעדינות, בעוז ובענווה "בחינות של רוח הקודש", ניצוצי נבואה, להעז לחשוב ולהרגיש שזה קשור אלינו - "אם לא נביאים, בני נביאים", וכדברי הרב קוק, שחיסרון ברוח הקודש של איש ישראלי בארץ ישראל הוא ממש מום ומחלה.

לא לשכוח לנשום

בליל שבועות, בזמן הלימוד, לנסות לנשום קצת לפני שמתחילים את הסדר. "חסידים הראשונים היו שוהים", להמתין, לא להסתער כדי לסיים את המשימה. "עיקר גדול הוא בכל לימוד וגם בלילה הזה, שטוב ללמוד מעט בכוונה ובנעימה מלהרבות בלימוד בלי כוונה" (עיין שו"ע ס א סע' ד). לנסות לדבר את תיבות הלימוד במתינות, בנעימות, עם רגש למילים, אולי בניגון, הקול מעורר את הכוונה הפנימית, את הקרבה הלבבית לה'. להקשיב לדיבור שיוצא מפיך ולשים לב להגיגי הלב שעולים מפנימיותך בעקבות המילים הנאמרות, אולי יש שם הפתעות, חידושי תורה. קבל אותם, זה זמן קבלת התורה.

זה ממש פלא - לשמוע את דבר ה' מתוך דיבורך - "רוח ה' דיבר בי", "שכינה מדברת מתוך גרונו". רבי נחמן מתאר בצורה מופלאה את אופי התורות הקדושות שהביא לעלום וצורת הגילוי שלהן: "סיפר שדרכו היה שהיה מדבר תחינות ובקשות הרבה מאוד לפני ה' יתברך בישיבתו על השולחן בסעודה שלישית בחדרו בינו לבין עצמו. והיה מרבה לדבר לפני ה' יתברך עד שהתחיל לדבר מאליו תורה בלי כוונה כלל. והטה אוזנו לדברי תורתו שיצאו מפיו אז, וראה שהם דברים יפים וראויים לאמרם. והן הן הדברים שאמרתי לפרקים במוצאי שבת אחר הבדלה היינו שאלו הדברים הם מהתורה שאמר בסעודה שלישית מאליו".

זו שמחה גדולה, שזה קצת קשור אלינו, לחפש, בענווה ובלי דמיונות-יתר, אלא בכנות ובפשיטות ובתמימות של רצון יהודי הומה למפגש עם בוראו.

"שתהיו אוהבין זה לזה"

שאלו את הבעל שם טוב: מהו עיקר העבודה? ידוע שבימים קדמונים היו אנשי מעשה מתענים משבת לשבת, ואתם ביטלתם את הדבר הזה, ואמרתם שכל אדם שמתענה עתיד ליתן את הדין, שנקרא חוטא שמענה את נפשו... השיב להם הבעש"ט: דעתי בזה שיראה האדם להמשיך על עצמו שלושה דברים הללו, היינו: אהבת ה' יתברך, אהבת ישראל ואהבת התורה, ואין צריך לעשות סיגופים" (בעש"ט על התורה פר' משפטים). כל מי שרוח החסידות נוגעת בלבבו, זה המיקוד ללילה הזה - לעורר את אהבה עד שתחפץ. אהבת התורה (כמו שדיברנו למעלה), ולא פחות ואף יותר - אהבת ישראל. להיות במאור פנים, לכל אחד ואחד, לברך ולהגיד מילים חמות, לבביות, לבני הבית, לאורחים, לשכנים. בלילה, לעשות רווחים בלימוד, לחטוף ידי החברים ולפרוץ בריקוד חסידי, "ע"י תנועות הגוף באה התלהבות הלב" ("ספר המידות"). עיקר רצונו של אבינו מלכנו שאותו אנו ממליכים בלילה הזה, "לילא דכלא", לילה של השכינה הקדושה, הוא האהבה הגדולה הזאת שתתפשט בקרבנו, בניו אהובים, האחדות והשמחה בינינו, שנהיה אוהבים זה לזה. זה הכלי לקבלת התורה: "וכך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי אהוביי, כלום חיסרתי מכם דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אהובים זה לזה, ותהיו מכבדים זה את זה ותהיו יראים זה מזה" (תנא דבי אליהו רבה כח).

יהי רצון שנזכה לקבלת תורה חדשה, מלאה באהבה, תורה של גאולה, שתמלא את לבנו באהבת ישראל ואהבת ה' אינסופית לבניין בית תפארתנו בקרוב ממש.

עולם קטן - כתבות