במסכת בבא בתרא (פד.) מופיע קטע קצר וחידתי.
ברקע המשנה (פג:) העוסקת ביכולת המוכר והקונה לחזור בהם מעיסקה. היא דנה במקרה של חיטה שנמצאה שונה מהמובטח:
"שחמתית ונמצאת לבנה לבנה ונמצאת שחמתית ...שניהם יכולין לחזור בהן"
והנה הגמרא:
אמר רב פפא:
מדקתני לבנה ש"מ האי שמשא סומקתי היא. תדע, דקא סמקא צפרא ופניא.
והאי דלא קא חזינן כוליה יומא - נהורין הוא דלא ברי.
מיתיבי : (ויקרא יג, כה)ומראהו עמוק מן העור - כמראה חמה עמוקה מן הצל.
והתם לבן הוא!
כמראה חמה ולא כמראה חמה: כמראה חמה, דעמוקה מן הצל, ולא כמראה חמה, דאילו התם לבן והכא אדום.
ולמאי דסליק דעתין מעיקרא - הא קא סמקא צפרא ופניא - בצפרא דחלפא אבי וורדי דגן עדן, בפניא דחלפא אפתחא דגיהנם.
ואיכא דאמרי איפכא:
רב פפא מקשר את המילה "שחמתית" לחמה, ומההשוואה בין החיטין הלבנות לשחמתיות מסיק שהשמש אדומה. הוכחתו: בבוקר ובערב רואים את הגוון האדום של השמש, ובמהלך היום לא רואים אותו רק משום ש"נהורין הוא דלא ברי". הסבר זה אכן דומה למציאות הפיזיקלית המוכרת לנו, לפיה סינון קרני השמש על ידי האטמוספרה מוגבר כשהיא קרובה לקו האופק ומאפשר לנו לראות את גוני האדום שבהם.
ההפרכה לקביעתו של רב פפא מובאת מהפסוק (ויקרא יג) לגבי נגע הצרעת שצבעו לבן "ומראהו עמוק מן העור". על פסוק זה נאמר בספרא שם:
"מה לשון שאת? מוגבהת כמראה הצל שהם גבוהים ממראה החמה. מה לשון עמוק? עמוקה כמראה חמה שהם עמוקים מן הצל"
כלומר שקיים קשר בין הצבע הלבן לבין מראה העומק לעומת העור: הלבן הוא כשמש, שנראית עמוקה לעומת הצל.
המסקנה ממדרש הלכה זה היא שלמראה החמה צבע לבן, ולכן הסתירה לדברי רב פפא.
לקורא המודרני טענת המדרש נראית מוזרה, כיוון שהיא סותרת הנחת יסוד קונצזוסיאלית באמנות המוכרת לנו, לפיה דווקא הצבעים הכהים מייצגים עומק והבהירים מייצגים בולטות. לגמרא זה לא מפריע, אבל אולי לרבנו גרשום כן, והוא מסביר:
"כמראה החמה שנראית עמוקה מן הצל היכא דזורחת בתוך הבית".
במילים ספורות אלה הוא יוצר דימוי מרתק: עור הגוף הוא כקירות חיצוניים של בית, מוצללים, ונגע הצרעת הוא כעין חלון שנפתח וחושף את האור הפנימי. או אולי כפצע מבעדו "מדמם" המצורע את אורו הפנימי.
הגמרא עצמה ממשיכה ומיישבת את הסתירה בין דברי רב פפא למדרש הספרא על ידי הפרדה בין שני הקריטריונים:
"כמראה חמה דעמוקה מן הצל ולא כמראה חמה דאילו התם לבן והכא אדום".
כעת נותר לגמרא להסביר לפי הדעה שהשמש צבעה לבן מדוע היא מאדימה בערב ובבוקר; ההסבר הוא שגן העדן והגיהנם משפיעים על צבעה. בבוקר - וורדי גן העדן שבמזרח צובעים את אור השמש, ובערב - אש הגהינם שבמערב.
מצאנו בקטע קצר זה מספר הפכים וניגודים: בין האור והצל, הטמא והטהור, בין הפנים והחוץ, בין המזרח למערב, בין גן העדן לגיהנם. סיום הקטע, בו מציינת הגמרא, "ואיכא דאמרי איפכא", מעצים עוד יותר את אווירת הדינאמיות של ההפכים כאן. האם השמש נצבעת באדום מחמת וורדי גן העדן שהיא חולפת לידם, או מחמת אש הגיהנם שלמולה? האם אור החמה מאיר עלינו מבחוץ, או בוקע מבפנים?
שאלות אלה (הגם שיש להן השלכה הלכתית שמציינים התוספות, לנודר מן האדום) חושפות איזה הלך רוח תת-מודע של עמידת המוכר והקונה זה למול זה בעיסקה. רגעי ההתהפכות הדקיקים בעמדותיהם של הקונה והמוכר, מי מהם הוא שבידו הכוח לבטל את המיקח, מקבלים כאן משמעות גראפית ודרמטית.