כשמחו אותו אל המים החיים, השם הקדוש והנכבד היה מאושר מאוד:
כמה טוב להמחות, להתקלף סוף סוף מן הקלף המגביל הזה, להשתחרר מהאותיות המתוייגות, להפסיק להיות מפורש כל כך.
להיות מומס במים, טמיר ונעלם, לבטל את הפער הבלתי נסבל הזה בין מה שהוא - שם עם התחלה וסוף - לבין ההוא שלית מחשבה תפיסא ביה כלל, שאותו נועד לסמן.
והמים החיים חיבקו אותו אל תוכם, יודעים:
יום יבוא ויוולד השם הגדול שוב מן המים, ועד אז הם אשר זוכרים זהב טחון מותך ודם, מאפשרים לו להיות לא נכתב ולא נקרא, נשכח.
ועד אז הם הומים אָמֵן אָמֵן.
שבת שלום