מה מכעיס?
"נמאס לי לצבוע בלבן את קירות המכינה ולעשות בשבילם את עבודת הגינה וכל העניינים האלה. באנו למכינה ללמוד על עצמנו, להתחזק כדי לעשות צבא משמעותי, מה זה שייך כל העבודות האלה?"
כך שח לי ברוגז גדול נער יקר ממכינה קדם-צבאית. הוא אמר עוד פרטים רבים שמצדיקים את טענותיו. חלק הדברים נראים אמיתיים ונכונים וחלק לא, אך זו בכלל לא הייתה נקודת המיקוד שלי. ניסיתי לראות מה באמת מכעיס אותו.
שאלתי אותו: אחי, מה כל כך מרגיז אותך בלצבוע בלבן את המכינה? הוא התחיל שוב את ההרצאה הקודמת, אך מהרה עצרתי אותו, ושאלתי, ישר לליבו: מה אתה מרגיש באמת? מה הנקודה?
אז הוא שתק קצת (אני אוהב מאוד את השתיקות האלו במפגשים בין אנשים, את הרווחים האלו שהאדם מעז לעשות בשטף דיבורו והבנותיו, כדי לבדוק שוב בפנימיותו ולחפש אמת נעלמת, אולי יש עומק שעוד לא נגע בו).
נוכחות משתנה במפגש עם אמת
לאחר זמן הוא חזר על שאלתי: "מה הנקודה אתה שואל?" כמו מסכים שיש כאן עוד משהו. כן, תענה בכנות כל מה שעולה בנפשך.
ואז אמר: "נמאס לי שמנצלים אותי!"
או, עכשיו ידעתי שנגענו במשהו. אמרתי לו, בוא נעזוב רגע את "המכינה", את "הצביעה בלבן", ונדבר על נושא של הרגשת ה"ניצול" בחיים שלך. אתה מוכן?
לאחר זמן קצר, כל הנוכחות והתדר שלו השתנו. מהתדר "היודע", "החזק", כאשר אישוני העיניים יוצאים לכיווני לחדור ישירות למוחי ולליבי, והידיים נעות במהירות בקצב האש של הלב - הנה לפתע הןא הרכין את ראשו, דיבר בקול שקט, נמוך, אפילו קצת גמגם. הורגש שהכול הרבה יותר קרוב, שקט, עכשיו יש מפגש, יש קשר (ראה "סיפורי מעשיות" על המעמד המרגש של מפגש "השני למלכות עם בת המלך").
הוא תיאר חרישית הרגשה של שנים של קשר עם אחד ההורים שכל הזמן הפעיל עליו מניפולציות רגשיות, והוביל אותו לעשות דברים נגד רצונו ורגשותיו. הוא חש כלפיו תחושה של שתלטנות וניצול של הכוח ההורי שהיה בידו. מתוך השיחה הוא קלט שתחושת הניצול הזאת נחקקה בעצמותיו. והנקודה שבאמת קשה לו עכשיו היא לא הצביעה או המכינה אלא התחושה החוזרת מבחינתו של הניצול. כלומר התרגום שלו את המציאות הוא דרך השבר הישן הזה בעברו, שפועל עד היום מתת-המודע, וגורם לו טשטוש בראיית המציאות האמיתית. הוא קלט שהראייה שלו לא נקייה, כמו משקפיים שהתלכלכו בעפר ומראים רק שבבי מציאות והאדם מנסה להשלים את החסר דרך הכוח המדמה. געוואלד, כמה שגיאות יש לנו שם בתרגום הזה?
"מסתכלים בלבוש ולא יותר"
האור של תורתנו הקדושה מלמד שהמציאות עמוקה מני ים, בנויה ממדים רבים, עומק בתוך עומק. כל ממד נקרא בשם "לבוש". בהסבר פשוט, הבגד הוא לבוש לגוף, הגוף לבוש לנפש, וכו'. כל לימוד התורה מבוסס על לבושים הנקראים בפי כול פרד"ס. "הפשט" הוא הסיפור ההיסטורי, שהוא לבוש לרמזים עמוקים על החיים ועל המציאות, עד נקודת הסוד, שהיא כמו עצם הדבר (וידוע מחכמי הסוד שהפשט הוא כנגד המקרא, הרמז כנגד המשנה, הדרש כנגד הגמרא, והסוד - תורת הקבלה). הזהר הקדוש מדגיש את זה פעמים רבות, אך גם אומר דברים קשים מאוד למי שנעצר רק בלבושים:
"ועל כן הסיפור הזה שבתורה הוא לבושה של התורה, מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד גל עיניי ואביטה... מתורתך, מה שמתחת לבושה של התורה"(זהר פרשת בהעלותך אות ס', תרגום מארמית).
וכן בזהר פרשת בהעלותך אות ס"ד: "אוי לאלו הרשעים האומרים שהתורה אינה יותר מסיפור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר, אשרי הם המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. ועל כןלא צריכים להסתכל אלא במה שיש תחת הלבוש. ועל כן כל אלו הדברים וכל אלו הסיפורים הם לבוש".
ובהקדמת רבי חיים ויטאל זיע"א על שער ההקדמות, הוא כותב דברים חריפים יותר:"ובלי ספק כי העוסקים בתלמוד בבלי בלבד, מגששים כעיוורים קיר בלבושי התורה, ואין להם עיניים רואות ברזי התורה הנסתרים בו" (עמ' י' טור ב')... "כי בלי ספק בהיותם עוסקים בפשטיה ובסיפוריה לבדם היא לובשת בגדי אלמנותה ושק הושת כסותה וכל האומות יאמרו לישראל מה דודך מדוד, מה תורתכם מתורתנו, הלא גם תורתכם סיפורים בהבלי העולם; אין עלבון תורה גדול מזה. ולכן אוי להם לבריות מעלבונה של תורה"(עמ' י"א טור א').
זיהיתי שרוב החסימות והתקיעות בקשרים בין אנשים, בזוגיות, בין חברים, בעבודה ובכלל, קשורות לאותו עניין של עצירה ב"לבושים". נתקעים בסיפור החיצוני של ההתרחשות (מכינה, צביעה בלבן) ולא נוגעים בנקודה עצמה. תורת הסוד מיישבת את כל המחלוקות, מגלה לנו שבעומק הכול יש אחדות פשוטה, וש"אלה ואלה דברי אלוקים חיים". שכל המחלוקות בחיים הן רק בלבושים, בחיצוניות. אחד הכללים שאפשר לבדוק אותם הוא שכאשר אתה נוגע בנקודה הפנימית של הדבר - אפילו אם אין פתרון מיידי הנפש נרגעת, נכנסת למנוחה פנימית, זה מין סוד. עצם המגע עם האמת מייצר מנוחה, כמו ששרים להקת המדרגות: "במקום שיש אמת שם הלב שקט".
ובחזרה לסיפורו של הנער. אם עסוקים בעיקר בלבושים, אפשר לעשות דיון של צוות המכינה: האם נכון לעשות עבודות במכינה קדם-צבאית, או רק לנצל את הזמן ללמוד? וכל אחד ירים את ידו לכאן או לכאן – ובעצם לפקשש ולהחטיא את הנקודה האמיתית של הנער. וכמה בזבוז זמן וכוחות נפש מייצר העיסוק המופרז בלבושים. זה נחמד וצריך לתת על זה את הדעת, אך מה המשקל העיקרי? זה כמו לברר במשך שעות איזה בגד ללבוש. ודאי שזה חשוב במידה מסוימת, אבל אסור להפריז.
לא הדת אלא פחד
ברצוני לשתף בעוד דוגמה חיה. אישה יקרה מתארת שהיא מתחזקת בתשובה. בעלה לכאורה בכלל לא בעניין, ויש להם מורכבות גדולה בבית. באחד הערבים, בעלה (שהיא מתארת אותו כאדם "אדיש" בדרך כלל) ממש כעס והתפרץ עליה שהיא הולכת לשעורי תורה. ברגע הראשון היא נבהלה ורצתה להגן על עצמה ו"להשיב אש" בחזרה. אך היא זכרה, וזכתה לשתוק (שוב, אור השתיקה). והנה, בשתיקתה היא קלטה שהעניין הוא בכלל לא הנושא הדתי, זה רק "לבוש". באמת יש כאן תחושה הישרדותית פשוטה של הבעל, הרגשה של פחד שהיא עוזבת אותו וכביכול בחרה במשהו חשוב ממנו (התורה במקרה הזה). היא האמיצה פנתה ישירות לליבו: "בעלי האהוב, אני לא הולכת לשום מקום. אתה האיש שלי, רק אותך אני רוצה".
לכאורה, היא לא ענתה בכלל למה שהוא שאל. הרי הוא ציין שהדת והתורה מפריעות לו. לא! זה לבוש. הקושי הוא בהרגשת הנטישה, כמו ילד שחש שעוזבים אותו והוא נלחם בכעס על הנטישה.
השיחה העמוקה רק העצימה את הקשר שלהם וחיזקה אותו, והורידה קצת מבחינתו את המלחמה בדתיים.
רבי נחמן הכיר היטב את הקליפה הזאת של ההגזמה בחיצוניות ועורר את העם הקדוש להזדרז ולהפשיט את הלבושים החיצוניים כדי לפגוש את האמת, את עצם הדבר: "מַה שֶּׁנִּגְלֶה לָנוּ הוּא הַלְּבוּשׁ וְחִיצוֹנִיּוּתוּמַה שֶּׁנִּסְתָּר מִמֶּנּוּ הוּא הַפְּנִימִיּוּת, וְהִנֵּה כָּל אָדָם צָרִיךְ לְזָרֵז אֶת עַצְמוֹ לְהַשִּׂיג הַפְּנִימִיּוּתמַה שֶּׁנִּסְתָּר מִמֶּנּוּ"(ליקוטי מוהר"ן עג).