אני צונחת על הספה. את מכסת הכוחות שלי להיום מיצתי עד תום.

עוד יום מלא מאחורי.

עבודה. בישולים. כביסה. כלים. שיעורי בית. תור לבדיקת שמיעה. הקפצה לחוג. הקפצה לחברה. מקלחות. כינים. ציפורניים. ארוחת ערב. סיפור. נשיקה.

"אמא" אני שומעת "אמממא מיםםםם"

"לאאא" אני צועקת מבפנים "לאאאא!!!"

אני קמה, ממלאה כוס מים וניגשת לחדר הילדים. הבת שלי שותה בשקיקה, בלי להסתכל עלי מגישה לי את הכוס ופוקדת "עוד".

אני לוקחת נשימה, יוצאת מהחדר ממלאה עוד חצי כוס ונגשת אליה "קחי נשמה".

"רק שהיום הזה יגמר בטוב" אני מתחננת ביני לבין עצמי. שרק. יגמר. בטוב.

"אמא" היא אומרת תוך שהיא מגישה לי את הכוס הריקה "את חייבת לי טופי, סידרתי את החדר ואמרת שתתני לי טופי. ולא נתת. את תמיד שוכחת. ואת

גם צריכה לקחת אותי ליום כיף. את אף פעם לא לוקחת אותי. רק את תמר את לוקחת. וגם את צריכה מחר לקנות לי שוקו לכבוד ראש חודש ואיזו מין אמא…"

את חייבת. את צריכה. את לא מספיק. איזו מן אמא את? איזו מן אמא?

המילים התערבלו לי בראש. בבטן. בלב.

שרק יגמר בטוב. שרק יגמר.

יצאתי לסלון. שוב צונחת על הספה. עכשיו אני במינוס כוחות.

"נאום יו"ר ההסתדרות" אני קוראת לזה. נאום הקיפוח, הזכויות, הטענות והדרישות. תיכף השביתה.

איך דווקא עכשיו? דווקא כשאני עייפה ויגעה ואין לי כוח להיות יראת אלוקים.  אחרי יום שנתתי ונתתי מעבר לכוחות שלי, אין לי כוח כבר להיות טובה. מה? גם

את הכפיות טובה הזו אני צריכה להכיל???

מה לא נתתי? בחיי! נתתי הכל!

שעות שינה, כסף, זמן, כוח. אפילו את הגוף שלי נתתי ועל כך יעידו הורידים וסימני המתיחה.

נתתי את כולי. באמת. וזו לא מטאפורה.

איך במאזן התן וקח בבית הזה, אני זו שחייבת למישהו משהו? איך?

 

כולנו חולמות על ילדים מוכירי תודה, ילדים שישבחו את האוכל, את ההשקעה, את המאמצים שלנו. שיקנו לנו מתנת יום הולדת כאות הוקרה, שיקנו לנו פרחים לשבת.

שיגידו תודה שזכרנו אותם, שחשבנו עליהם, תודה על זה שאנחנו שם בשבילם. תמיד.

אז כשסבתא קונה מתנה אנחנו מקפידות שיתקשרו ויגידו "תודה" וכשהשכנה מפנקת בעוגיה אנחנו ישר שולפות את השאלה המתאימה: "מה אומרים?"

וכשהילד לא משתף פעולה, אנחנו לוחשות לו את התשובה "תגיד תודה".

ובד בבד טופחות לעצמנו על השכם, הנה אנחנו מחנכות את הילד שלנו להכרת תודה

 

האמנם?

 

בא האדמו"ר מסלונים ומלמד אותנו יסוד מהותי בנפש. (נתיבות שלום, ויקרא, עמ' רכו)

כתוב: "מאד מאד הווי שפל רוח" וכתוב "טובה הארץ מאד מאד". שואל האדמו"ר: למה בענין שפלות רוח ובעניין ראיית הטוב מדגישים לנו את המילים "מאד מאד"? הרי

ב2 המקרים היה ניתן להסתפק בלהגיד פעם אחת "מאד".

והאדמו"ר מסלונים קושר בין השניים ואומר: אנחנו יכולים להכיר בטוב, ביש שניתן לנו, להכיר  תודה בתנאי שאנחנו מרגישים שאנחנו לא מרכז העניינים, בתנאי שאנחנו לא

מרגישים שמגיע לנו, שחייבים לנו, בתנאי שאנו שפלי רוח.

זו הבנה מאד עמוקה ומאד משמעותית. במיוחד לדור שלנו. דור בו הילדים יודעים היטב מה הזכויות שלהם ומה החובות שלנו.

כדי לגדל ילד מוכיר תודה אנחנו צריכות לגדל ילד שלא במרכז העניינים, שלא הכל סובב סביבו. אנחנו צריכות לגדל ילד שלוקח אחריות על המעשים שלו בלי שישר נרוץ לסדר לו

את החיים, ילד ששותף לעשיה בבית, ילד שאמנם יש לו זכויות, אך גם יש לו חובות.

גם אני בתור אמא לא במרכז. הקב"ה הוא זה שבמרכז הבית.

זה לא נוקשה מידי? לגדל ילד ככה זה לגדל ילד ברחמים רבים, לגדל ילד שידע להתמודד בחיים בלי להתבכיין שאכלו לו, שתו לו, בלי שירגיש תמיד מקופח ומסכן, בלי שירגיש

קרבן של החיים, בלי שישב על ספת הפסיכולוג ויבכה איך אמא שלו שרטה לו את החיים.

 ובסופו של דבר זה התפקיד ההורי שלנו. להכין את הילד לחיים שבחוץ. ובחיים בחוץ, אתה ממש לא מרכז העניינים.

אז ללמד ילד להגיד לדודה תודה, זה חשוב. אבל זה לא יהפוך את הילד לילד מוכיר תודה, זה יהפוך אותו לילד מנומס. הכרת תודה זה מקום עמוק בנפש, ואפשר להגיע לעומק

 ע"י טיפול שורש בעומק הנפש. ע"י שניצור אווירה בבית של שיתוף ואחריות ניתן לילד את המתנה העצומה של להביט על העולם ולהגיד "וואו תודה"