נתינה לעצמך

"את אוהבת?" שואל טוביה החולב את אשתו, ותשובתה המפורטת לא מניחה את דעתו. כנראה שהלב מבקש יותר מאשר דאגה לצדדי הקיום הפיזי שלנו.

הצורך להרגיש אהוב הוא פנימי, שורשי ועמוק. אבל גם הוא צריך לגדול ולהתבגר.

בראשית ההכרה שלנו אנחנו מבקשים את האהבה מחוץ לנו, מסביבתנו הקרובה. הצורך להיות אהובה הוא חשוב לליבנו, ואפילו  לקיומנו הפיסי. בלעדיו לא הרגשנו מספיק בטוחות שיזינו אותנו וישמרו עלינו. ואכן רבות מאיתנו זכו להתמלא באהבה וביטחון.  ממודעות של ילדה, נמשיך לבקש את  עומק האהבה הזו מבחוץ - ונתאכזב שוב ושוב, כי החוסר הוא יותר פנימי ועמוק ממערכות היחסים שמהן אנו מבקשות להתמלא. ואותו צורך חשוב ועמוק, במקום להחיות ולהצמיח כמו שבכוחה של אהבה לעשות, הוא מקטין ומצמצם, והופך אותנו להיות תלויות בתגובות של אחרים וברצונם הטוב.

המודעות הבוגרת מזמינה אותנו לעומק אחר, למענה שצומח מבפנים. הוא צומח מהיותך מוכנה להיות אמא של עצמך, מוכנה לתת לעצמך,   להתקרב אל עצמך לשמח את ליבך.

והוא צומח מהידיעה שבורא עולם אוהב אותך ותומך בך. "חייב כל אדם לומר כל העולם לא נברא אלא בשבילי", כלומר כל הבריאה נועדה לתמוך בתפקיד ובייעוד שלך. ואפשר לתת אמון בעולם ובעצמך. ואת יכולה להתמלא באמון הזה  ולמלא את ליבך - לאהוב, להודות על היש, לשמוח במה שאת ובמעשיך. ומותר לך להרגיש אהובה ורצויה, תמיד,

ופשוטים הדברים ומותר בם לנגוע, ומותר ומותר לאהוב"

נקודות להתבוננות:

*מה משמח את ליבך? ומתי את עושה את זה עבורך?

* נסי לחוות את העולם מנקודת מבט של אמון, בעצמך ובסביבתך.

ימימה - חשיבה הכרתית