מאמר - הילדים הרכים

התגלות והשגה מיוחדת

סיפר לי חבר יקר שהוא בא לפני רב חשוב שהוא מעריך מאוד ומחשיב את דעתו, ופתח לפניו מקום אישי פנימי ועמוק שפגש בתוכו מתוך עבודת ה'. הדבר היה משמעותי מאוד בעבורו, והוא שאל לדעת הרב. הרב הקשיב והתייחס לדבריו בכובד ראש, אך תשובתו עוררה חולשה גדולה אצל החבר. לפני השיתוף חש החבר התרגשות, שמחה וחיות פנימית, שעוררה אותו בכל מרחב העשייה בחול ובקודש, ובעקבות יחסו של הרב הוא חש זלזול כלפיה, חוסר ערך ומשמעות. צריך לדעת שהחבר הוא אדם בעל יישוב דעת וירא שמיים, ולא היה מדובר בהתלהבות רגעית אלא בנקודה עמוקה ויקרה שגילה.

מתח ניגודים קדוש

יש בסיפור הזה נקודה כללית שאני פוגש רבות גם בבירור האישי, וגם בהתבררות עם נשמות רבות. רבים מעמנו הקדוש, מחפשי ה', מבקשי האמת לאמיתה, חווים "מתח ניגודים קדוש": מצד אחד יש, וצריך להיות, כבוד גדול ומשקל רב לדברי הרבנים והחכמים. אי אפשר בלי זה. ומצד שני ישנה מחויבות פנימית ונאמנות לניגון האלוקי האישי, שמחפש דרור ומקום להתגלות. ודאי שאיננו עוסקים כאן בנושא של בירור הלכתי, אלא בתנועת נפש פנימית עדינה, שהיא בוודאי בתוך גבול הקדושה של התורה והמצוות. ואכן, יש נשמות רבות שחשות את הפער בין היחס והמשקל של המורה/הרב ודעתו, והמקום הפנימי שמתגלה בתוך העצמיות, כמו חשים שלא באמת נגעו איתך בנקודה. ומה?

זיקוקי אורה חנוקים

באופן כללי, נראה שיש שתי תגובות לפער הזה, שהן לא מבוררות, לא מאוזנות. תגובה אחת של "המורד", "לא אוהב מסגרות ורבנים", האדם ש"אף אחד לא יקבע לו". המרדן יבחר שלא לשתף ולא להתייעץ, או שגם אם יעשה זאת זה יהיה רק כדי לצאת ידי חובת "עשה לך רב". הוא הולך רק עם רגשי ליבו ושרירות ליבו, מתוך שבועה פנימית (שלרוב נובעת מפגיעה ושבר) "שאף אחד לא יקבעו לו".

הצד השני הלא מאוזן הוא הוא כניעת-יתר. כלומר אדם שחסרה לו עצמיותו, שחסר לו לחלוטין עמוד שדרה, וכנגד דברי הרב ויחסו הוא מבטל לגמרי את הבנתו, רצונו, מאווייו ו"מועך" אותם. לרוב, אותו אדם יסביר לעצמו: "הרי כתוב 'עשה לך רב', ודאי שאני לא מבורר ולא יודע, וצריך אמונת חכמים". הכול נכון, אך "הטקסט התורני" שהאדם הזה מסביר לעצמו בשכלו, פעמים רבות מכסה ומחפה על פחדים שבאים מחוסר הערכה ואמון עצמי. בחינה של חוסר כבוד וזלזול כלפי הנשמה האלוקית שבתוכו.

אומר הרב קוק זצ"ל: "אני צריך להאמין הרבה בצד הטוב שלי, בנקודת הקודש שלי, במעיין החוכמה שהקדוש ברוך הוא משפיע עליי, ע"י האות מהתורה ששייכת לי" ('חדריו', "מעיין הקודש"). זו מחויבות פנימית "לאות התורה שלך", לגילוי האלוקי שלך בעולם. בהמשך הוא אומר שגם כל הפגמים ומה שהאדם עבר לא יכולים לפגוע בה: "פגמיי הגדולים, ביזויי, חרפתי וסירחוני... לא יכהו חס וחלילה אפילו בכל דהו מקדושת האמונה הגדולה בחלק הטוב העליון, במאור הקודש שבנשמת א-לוהים חיים, שזיקוקי אורה מאירים בפנימיות רוחי ונפשי וליבי ובשרי ירננו לא-ל חי" (שם).

אותם "זיקוקי אורה" שמתגלים בפנימיות, הם הם הדברים ששיתף עליהם החבר היקר. כמה צריך לשמור עליהם.

רבים מהחוזרים בתשובה (העדינה והעמוקה) מתוך העולם הדתי, כלומר שלא עזבו את הדת, אלא חיפשו ומצאו את השביל הפרטי ("האות") שלהם בתוך הדרך הכללית של התורה והמצוות (ראה מעשה מאבדת בת מלך – "וראה שביל אחד מן הצד") – רוב ההתעוררות שלהם הוא סביב עניין המחויבות למקום הפנימי הזה. מבטאים תחושת מחנק של שנים של "זיקוקי האורה" שהוטמנו, שלא במודע, במרתפי ההכרה, ונשמרו תחת שומרי הסף של השכל בעל "היראות הנפולות". זה גרם שנים של "המתת" הרצונות הפנימים העמוקים, והכול היה "בשם התורה", שבה כידוע יש תמיד שני כוחות – להמית ולהחיות, "ובחרת בחיים".

חיזיון חדש שמעולם לא הופיע

למדנו יחד עם החבר את הנושא הזה של מחויבות לנתינת כוח לגילויים הנשמתיים, תוך חיפוש ומחשבה איך שומרים עליהם – האם לשתף, כמה, מתי, את מי, איך מבררים מהם דמיונות שווא ומהו גילוי של "זרוע מהנשמה" ששלחה את ידה בבקשה להיוולד (ראה "בני מחשבה טובה").

בתחילה למדנו עם הרב קוק במקומות רבים, עד כמה הוא מחזק את עצמו ואת נשמות ישראל להיות מחויבים לזה, לגילוי הפנימי, לתת לו לגיטימציה, לקבל אותו בשמחה רבה, ללא פחד: "על כן בכל עת ורגע שחידוש מחשבה מתנוצץ ברעיון, צריכים להוקירו ולדעת כי זהו חיזיון חדש שמעולם לא הופיע בעולם, ולקבלו בשמחה, בענווה ובקדושה, בגבורה, בתפארת ושלום" ("משורר שירת אין סוף", שם ב'חדריו')

לא לדחוק את הילד

וכן למדנו עם רבי נתן מברסלב, תלמידו של רבי נחמן, כמה צריך לשמור על הגילויים הללו לאחר שהם מתגלים. בפרשת וישלח, לאחר ההכנעה וההמתקה של עשו, הוא מציע ליעקב ללכת יחד, אך יעקב בחוכמה מסרב בעדינות: "ויאמר אליו אדוני ידע כי הילדים רכים", ובהמשך מציע שעשיו ולוחמיו ימשיכו לבדם, "ואני אתנהלה לאיטי".

מסביר רבי נתן שאף על פי שצריכים להיות זריזים בעבודתו יתברך, "אי אפשר לדחוק את השעה כלל רק לילך ולהתנהל לאט לאט... הילדים רכים... ואני אתנהלה לאטי... ויש בזה הרבה לדבר" (ליקוטי הלכות גזלה ה אות כא).

יש כאן עומק בתוך עומק, אך לענייננו - לאחר שאדם מזדרז לחפש ולגלות איזו נקודת תיקון והשלמה פנימית, או שנפתחה לו הבנה והשגה בקשר עם ה', עם החיים, כל אחד לפי מקומו. עכשיו עליו להאט את הקצב, לא לדחוק את השעה, "הילדים רכים". הילדים הם בחינה של הגילויים הפנימיים שעד עכשיו היו "בעיבור" בתת-הכרה, וכעת הם נולדו. הם עוד קטנים ורכים וצריכים הרבה הגנה, תמיכה, תשומת לב, אסור לתת להם לפגוש רוחות חזקות כי זה עלול לפגוע בהם, הם צריכים להתייצב ולגדול עד שיוכלו ללכת לבד, כלומר להתייצב בנפש האדם כעצמאים וּודאיים, ושום דבר לא יכול לפגוע בהם.

משיחות ודיבורים אלו למדנו ראשית שיש להתחזק מאוד בכלליות באמון וביטחון בקדושת הנשמה שלנו. להוקיר מאוד את מה שהיא מגלה לנו בתוכנו. יש ללמוד איך לשמור על כל גילוי, לא למהר לשתף, וגם אם בוחרים שכן - שיהיה ברגישות ובעדינות רבה, ולהתפלל לחפש ולמצוא אדם שאתה מאמין בעומק פנימיותו, שיכול להיות איתך שם בעת הרצון המופלאה הזו של הגילוי, בלי לפגוע (בלי כוונה) בשתיל הקטן, בילד הרך.

שבת שלום מלאה בהתחדשות וגילויים, בשם כל ישראל אמן ואמן.