נקרע מבפנים
תלמיד יקר שיתף בקושי שמשותף לרבים מנשמות הדור, "אחד מעיר ושניים ממשפחה". הוא מתחזק ורוצה להתקרב לדרך התורה והמצווה, אבל אשתו בהתנגדות. כרגע המאבק ביניהם נופל על השבת (כמו בעם ישראל). היא רוצה ביום הקדוש טיולים ובילויים מחוץ לבית, והוא, המתחזק, נקרע מבפנים ונוסע איתה, אך כועס מבפנים. בכל פעם שהם מנסים לדבר על זה יש מתח גדול וכעס.
"אני אוהב אותה כל כך, אך אני ממש רוצה לשמור את השבת. זה ממש מייצר לי דינים כלפיה. בכל פעם שאני נוסע אני לא יכול לראות אותה, לא יכול לראות את עצמי. מה לעשות? אולי לוותר בשבילה? לא, לא, הנשמה שלי כבר יודעת, זו הדרך, זה רצוני האמיתי. אז מה? מה? לעמוד על שלי? לא, לא, אין מצב, אני לא יכול לפגוע בה. שום פתרון לא נראה שיכול לעבוד. מה לעשות?" הוא שואל בדמעות.
כיוון מפתיע
הזכרתי לו ראשית את היסודות של הלימוד הפנימי: "חיי עולם נטע בתוכנו". לפנות פנימה, רק שם יש מקום שיכול לייצר בהירות וודאות. שם, בתוכנו, יש מקום שאינו תלוי, המקום שלך, חלקת א‑לוהים קטנה פרטית. שם, רק שם, יש תשובות אישיות "לנקודה ששייכת ללב בעת הזו" (ליקוטי מוהר"ן לד). כל בירור בחיים שמדלג על נקודה זו משאיר את הספק, את הערבוב ואת פיזור הנפש.
"כְּשֶׁשּׁוֹכְחִים אֶת מַהוּת הַנְּשָׁמָה הָעַצְמִית, כְּשֶׁמְּסִיחִים דֵּעָה מִלְּהִסְתַּכֵּל בְּתוֹכִיּוּת הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל עַצְמוֹ, הַכֹּל נַעֲשֶׂה מְעֻרְבָּב וּמְסֻפָּק. וְהַתְּשׁוּבָה הָרָאשִׁית, שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הַמַּחֲשַׁכִּים מִיָּד, הִיא שֶׁיָּשׁוּב הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ" (אורות התשובה י).
לאחר זמן הוא שיתף בקבוצה שהופתע מאוד מהכיוון שדיברנו עליו, אבל הוא נכנס פנימה, קיבל אחריות אמיתית ושאל את נפשו: מהי הנקודה שרוצה מענה? מה הקושי באמת?
ערבובים רגשיים
הוא זיהה שיש לו לב רגיש מאוד. רגיש מדי. הוא קלט שיש כאן ערבוב רגשי גדול עם פחדיה ורגשותיה של אשתו, ושזה מה שלא מאפשר לו את הבהירות של הדיוק. תוך כדי ההתמקדות פנימה הוא קלט שבאמת לאמיתה הערבוב הרגשי הזה קורה לו פעמים רבות בחייו, מול אנשים רבים, ויוצר בכל פעם את אותה תוצאה: איבוד הקשר עם רצונו האמיתי. וגם אם הוא פוגש את רצונו, הוא חש מייד רגשות אשם שהוא פוגע באחר (הכול מעורבב ומסופק).
כבר מעצם הזיהוי הראשוני הוא הבין מעצמו, מתוכו, שהנקודה לא באמת שייכת רק לשבת ולהתחזקות שלו בתורה ומצוות, אלא מופיעה בכל מרחב קשריו החברתיים, בכל המשא ומתן בעבודה, עם חברים וכו'. הוא קלט שיש כאן תנועת נפש כזאת שחוזרת בכל פעם שהוא צריך להבהיר את רצונו ולבטאו. וכאשר יש סתירה עם רצון האחר הוא נסוג מייד וכועס על האחר (באמת זה כעס עצמי, כי הוא מוותר ויתור יתר על דבר שחשוב לו). ואם הוא עומד על רצונו, הוא מייד חש אשם על שפגע באחר.
במקום שיש אמת, שם הלב שקט
בשלב זה הוא כבר חש הקלה. זה סוד כזה, "במקום שיש אמת, שם הלב שקט". עצם המגע עם המהות הפנימית של המצב כבר מייצר מנוחה ושמחה פנימית אפילו ששום דבר עדיין לא הסתדר בחיצוניות.
דיברנו על שצריך רגע לתחם ולהפריד את מקומו ממקומה של אשתו רק לצורך יצירת בהירות והשלמה עם תנועות נפשו. שאלתי אותו: "אחי אהובי, עד כמה חשובה לך השבת?" והוא ענה בהתרגשות: "כמו הנשמה שלי, חשובה בטירוף. עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי, אש שלהבתיה. מים רבים, לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות, לא ישטפוה; אם ייתן איש את כל הון ביתו, באהבה בוז, יבוזו לו"...
"וואו", אמרתי לו, "הלוואי עליי. עכשיו יש לי עוד שאלה. אתה מרגיש שהרצון שלך לשמור את השבת נובע מרצון לפגוע בה? להראות לה מי בעל הבית?" "חס ושלום!" הוא התפרץ לדבריי, "את כל חיי אני רוצה לתת למענה! להפך, כל העמידה הזאת על השבת באה ממקום פנימי. זה כל כך חריג להתנהלות הנפשית הרגילה שלי. לרוב אני מוותר מייד לאחר התנגדות או שתיים כדי לרַצות".
"אחי", אמרתי לו, "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר". אמרתי לו שנראה מדבריו שיש לו אהבה גדולה לשבת ויש לו רצון עז לשמור אותה, ואינו רוצה לפגוע באשתו. ואמרתי לו שיחזור על זה בפיו, שישמע את עצמו שוב אומר את האמת הזאת שיצאה ממנו.
הוא כבר הבין שהעיקר מבחינתו הוא להתמיד בהשלמה העצמית בעניין השבת, לחזור ולשנן את היסודות שגילה. "אני לא פוגע באף אחד, אני לא אשם, אני רוצה את האמת באמת". וכן הוספנו שכרגע לא צריך לשנות שום דבר במציאות החיצונית, רק שיתבודד ויתפלל וישוחח וישפוך נפשו נוכח פני ה' ויתמיד בהשלמה עצמית הזאת שנפתחה לו, וכן יכול להתפלל שייפתח גם לאשתו, וחוץ מזה להרפות, לתת קצת לה' לעבוד.
פלאות
אחרי שבוע מצאתי את עצמי מנגב את הדמעות מעיניי בעקבות השיתוף שלו בקבוצה. הוא אמר שלאחר עוד שבת מתוחה, שבה נסע איתה כפי רצונה, הגיע השינוי. בפעם הראשונה הייתה להם שיחה שקטה ועמוקה בנושא. הוא חש איך בפעם הראשונה הוא מבטא את מקומו בפשיטות ובתמימות. הוא ביטא מתוך בהירות את המקום שלו מול השבת וכן את הרצון שלו שלא לפגוע באשתו, ואמר שהיכולת לומר זאת בנועם אך בלי ויתור על האמת התאפשרה בזכות ההשלמה עם עצמו בהתבודדות לאורך השבוע.
הוא חש שכבר אינו תלוי כל כך בתגובה של אשתו, ודווקא זה קירב אותו אליה. הוא חש יותר השלמה פנימית, פחות מתח ודריכות לכל מה שהיא תגיד, וכן שהכיוון והדרך שלו ברורים ויציבים יותר. זה שחרר את הלחץ מ'משיח now', לחזור בתשובה שלמה עכשיו! מהמאבק לשמור מייד את כל רמ"ח ושס"ה (ולהגדיל את השסע). לא עוד! אלא תנועה מתוך השלמה, מיישוב הדעת, מטהרת הלב, תנועה הדרגתית אך ברורה ויציבה. הוא הולך בדרך, פוסע צעד-צעד אל האמת, לא דורש אותה, לא מפחד מעליות וירידות, לא מלביש על אשתו דברים שאינם ברורים לו.
מתוך השינוי הפנימי הזה הוא חש הרבה לב אליה. הוא חש שהקשב שלו פתוח לשמוע את פחדיה בלי שזה יאיים עליו, בלי אשמה. זה מקומי, זה מקומה, "זה מעשה שלי וזה מעשה שלה" (מעשה מחכם ותם). הכול טוב. מתברר שהתדר החדש הזה שלו השפיע רבות על נפשה העדינה של אשתו.
מקום חדש, חיים חדשים
בבוקר הוא קם לעבודה מוקדם כרגיל, ומצא אותה בוכה על המיטה. נגע בידו בכתפה ושאל: "מה קרה, אשתי האהובה?" "לא יכולתי לישון בעקבות השיחה שלנו. הדיבורים שלך נכנסו כמו חיצים עמוק לליבי. זהו, החלטתי, אני לא רוצה שתיסע בשבת בשבילי. אני רואה כמה זה חשוב לך באמת, ולא רוצה לפגוע בך".
הוא נותר אילם בלי קול, רק דמעות של התרגשות, של אהבה אין-סופית לאשתו, לשבת, לה' (וקצת אליי) שטפו את חייו החדשים...
זה ממש פלא, נס בתוך הטבע, זה האור של פורים. אותה אישה, אותו בית, אותם ילדים, אותה שמש, אך שם בפנים הכול חדש, והפנים משנה את החוץ. זו קריאת הגאולה, ללמוד לחיות מבפנים, לענות לעצמנו באומץ, לשחרר את העולם מהסתירות שלנו. לגעת שם בפנים, לעשות סדר, ליצור בהירות, והכול ודאי צריך להיות ספוג בתפילות לבורא כול, המחדש תמיד מעשה בראשית, שיחדש אותי, שיחדש אותנו, שיחדש את העולם.
המקום הפנימי המתגלה הוא בחינת מקומו של עולם, גילוי א‑לוהי פרטי, ובפלאות משנה את מקומו של האחר, מייצר מציאות חדשה גם בחוץ. לא בכפייה לא בשכנוע, אלא אמת נובעת, זורמת, שהיא עדה לעצמה ואינה זקוקה להסברים שכליים, מיישרת את כל ההדורים, מרפאת את כל הפצעים, פותחת חסימות ומקרבת לבבות. אמרתי לו שיכוון בשם כל ישראל שנזכה כולנו, אמן.