מה שווה הבית בלי מכתב האהבה?
חבר יקר ואהוב שיתף אותי בדבר נפלא ומרגש שהתרחש בהתוועדות חברים בבית משפחת אריאל היקרים בפרדס חנה בה' באב, שהוא יום הפטירה של האר"י הקדוש וגם יום הפטירה של אביהם האהוב מאיר אריאל ז"ל. שם, ליד האיקליפטוס הבודד בפרדס חנה–כרכור הם שוחחו ולמדו בדיבוק חברים על ענייני דיומא ברומו של עולם.
החבר ההוא אמר דבר תורה קצר בשם ר' שלמה קרליבך על עניין תשעה באב וחורבן בית המקדש: משל לבן מלך שקיבל מכתב אהבה מאבא ובעוונותיו איבד אותו; חיפש וחיפש ולא מצא. כולו נרעד ונלחץ, "אוי געוואלד! איה המכתב? איה האהבה?" המשיך לחפש בבהלה, ואגב החיפושים ממש החריב את הבית... כי מה שווה הבית, מה שווים העצים והאבנים, אם אין שם מכתב אהבה? החבר הסביר שהיסוד של הכול הוא האהבה והדבקות בה', אהבת ישראל, אהבת התורה, ואם אהבה זו נעלמה לפעמים צריך גם לפרק את הבית כדי לחדש את הקשר, לעורר את אהבה עד שתחפץ. זו רק תחילת הסיפור, שהיא נפלאה ומעוררת בעצמה, אך חלקו השני מעורר לא פחות.
ממש התעוררתי (ואני רוצה לעורר את כל הורי ישראל הקדושים) לכתוב לכל ילדי הבית מכתבי אהבה וכוח מאבא ואמא כדי שיהיה להם 'חומר' כזה שלא ייתן להם להישבר ולהתייאש משום דבר שיעברו בחיים; כוח כזה שיוכלו לשוב אליו בכל עת צרה וצוקה חס ושלום
את דברי התורה הזו שמע בנו היקר של מאיר, שחר אריאל, ואמר כשכל כולו נרגש, דמעה קטנה בזווית עינו: "טוביה, אתה לא יודע מה עשית לי עם הסיפור הזה", ואז סיפר שלפני שנים עבר תקופה קשה ואביו מאיר הרגיש וקלט אותו וליום הולדתו כתב לו מכתב: "כוח לשחר". במכתב האהבה הוא חיזק אותו במילותיו החמות והחכמות, ושחר אמר שהיה חוזר למכתב זה פעמים רבות במצבים ובזמנים קשים לאורך השנים ושואב ממנו כוח ואהבה בכל פעם מחדש.
המשיך שחר וסיפר שלפני זמן מה לא מצא את המכתב וממש התחיל להפוך את הבית ברעדה ולחץ (ממש כמו בן המלך). אשתו כבר אמרה לו: "שחר, אתה מפרק את הבית". הספרים נפלו, הכוננית, הוא סיפר שממש היה מוכן לפרק הכול, כי מה שווה הבית בלי מכתב האהבה מאבא, בלי הכוח מאבא?
הכתובת לכל הנחמות
סיפור זה נגע בי עמוק בנשמה יותר ממה שאני יכול להבין. האור הזה של קשר פנימי בין אב לבנו מעורר שם בעומק הפנימיות שלנו נקודה שאינה זזה ממקומה ולא תזוז לעולם: "בנים אתם לה'". אף אחד לא יכול להתערב ולגעת במקום זה – "מקומו של עולם" – כי משם מקבלים את הכוח האמתי, את האהבה האמתית. נוסף על כך ממש התעוררתי (ואני רוצה לעורר את כל הורי ישראל הקדושים) לכתוב לכל ילדי הבית מכתבי אהבה וכוח מאבא ואמא כדי שיהיה להם 'חומר' כזה שלא ייתן להם להישבר ולהתייאש משום דבר שיעברו בחיים; כוח כזה שיוכלו לשוב אליו בכל עת צרה וצוקה חס ושלום.
בשבועות אלו של נחמה על חורבן הבית זוהי הכתובת של כל הנחמות וכל התקוות: האמונה והידיעה שיש אבא שאוהב אותנו, "אהבת עולם נתתי לכם". זה החיבור העצמי הסודי שלנו עם הקב"ה.
ואני מתפלל: "תודה לך, אבא, אנו ממש מבקשים ממך שתבנה לנו את הבית השלישי, ואנא עזור לנו הפעם שלא נאבד עוד את מכתב אהבה שלך לעולם. אתה יודע, אנו ילדים שובבים, קצת שוכחים, קצת עסוקים בעצמנו, מתקשים עם מסגרות וכו', אבל בכל זאת ילדים שלך. אתה בחרת בנו אהבת אותנו, ורוצים מאוד לרצות אותך חזרה".
בסוף הכתיבה חשבתי שאולי גם הוא יתברך צריך חיזוק, אולי נכתוב לו גם מכתב: 'כוח לה'', "באהבה רבה, בנך"...