שבר שמאפשר - פרשת מטות

רצון להיפגש ממקום פנימי יותר

חבר-תלמיד שיתף אותי שתפילותיו בשנים אחרונות היו להתקרב לאביו. הוא ביקש מה' יתברך שיעזור לו ליצור אתו קשר רגשי יותר, פנימי יותר. הוא בעצמו עבר שינוי גדול, מסע של העמקה לאורך השנים, עשה דרך אמיצה של התעוררות והתקרבות לפנימיותו, לנשמתו, ושחרור של כל מה שדבק בה עם השנים.

כמו שקורה לרבים הזוכים לחידוש הקשר עם פנימיותם האמיתית, מתעוררת דרישה פנימית טבעית, צורך להעמקת הקשרים עם האנשים הקשורים אליהם, ובפרט ההורים. זה רצון להיפגש ממקום משמעותי יותר, מעבר לכל ההתניות הנפשיות שנוצרו עם השנים. לא מדובר רק בחסימות ודברים קשים, אלא כדוגמת החבר, שסיפר שלא היה שום דבר חריג עם אביו מילדות. תמיד כיבד את אביו ואפילו העריץ אותו, רק שקלט שלאביו קשה יותר לדבר על דברים רגשיים, פנימיים, אז מתוך כבוד לא פתח בעצמו, כלומר לא שיתף בחוויות רגשיות משמעותיות שעבר אלא רק בדברים חיצוניים. ודאי שלא שאל אותו על נקודות עומק פנימיות שלו כדי שלא לאתגר אותו.

הוא אמר שזה יצר לאורך השנים קשר חיצוני וטכני מאוד, "מה שלומך, הכול בסדר?" "איך בעבודה?" וכו'. הוא חש שלא זכה לפתוח עם אביו מקומות שהם משמעותיים בעבורו באמת, והיום זה ממש חשוב לו. הוא חש צורך בקשר נשמתי, קרוב ומשוחרר, שאפשר לשוחח בו על הכול, בלי להפריז בנימוסים מיותרים שמסתירים את האור הגנוז שבקשר.

היה לו רצון לשתף אותו ממקומו הפנימי, החדש, וכן לקבל ממנו בחזרה מאורו של אביו, מכיסופיו ומגעגועיו את האור הגנוז שביניהם שעוד לא נגעו בו. הוא אמר שבאמת הוא חש שגם אביו בתת-הכרה מצפה לכך, אך אינו יכול לבטא זאת כרגע, ואם יש אפשרות לשינוי זה צריך לבוא ממנו.

כל המערכות קורסות

הזמן עבר ואכן היו שינויים קלים, ברוך שומע תפילה. אך הם היו מזעריים. שיחה עם אבא פה ושם ממקום קצת אחר, אך זה עדיין לא היה זה, והוא המשיך להתפלל. זמן קצר לאחר מכן, לא עלינו, האב חלה, ובבת אחת חלה ירידה ניכרת בתפקוד של כל המערכות. זה היה שבר לכולם, האב החזק, היודע, פותר הבעיות, עמוד השדרה של המשפחה, לפתע אינו מתפקד. הוא חלש, שוכב, מתקשה לדבר.

הבן היקר שיתף אותי שהוא עובר משהו מאוד מוזר ולא ברור שהוא רוצה לברר אתי; מצד אחד הוא חש שבר וכאב על מצבו הפיזי של האב, אך מצד אחר הוא אומר: הנה כל תפילותיי הפנימיות מתקיימות. דווקא מתוך החולשה והשבר החיצוני של אבא מתגלה ועולה העולם הרגשי, הרך, העמוק שלו, שלא פגשתי מעולם. נוצרו בבת אחת שיחות על החיים, על משמעות, על ערך, על פחדים, על אמונה, על הקשר עם ה', כל מה שרק ייחלתי אליו שנים.

מבט פנימי על המצר

אנחנו עמוק בימי המצר, "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". הפשט ברור ומוכר: אלו זמנים קשים לעם ישראל, ורבים מהצרות, מהפוגרומים ומהחורבנות לאורך ההיסטוריה התרחשו בימים אלו על יסוד "מגלגלים חוב ליום חובה". אך במבט פנימי, דרך לימוד פנימיות התורה המסתכל וחודר לעומק הפנימי החבוי בכל דבר, נחשף פלא גדול, אור עצום ונפלא שגנוז דווקא בימים אלו. הבעש"ט דורש את הפסוק כך: "כל רודפי י-ה הישיגוה", כלומר שאפשר להשיג בימי המצר האלה אורות מסוד השם י-ה, החלק העליון והפנימי של שם הוי"ה ליודעי ח"ן. יש כאן נשיאת הפכים עצומה: כאב ושבר עם אור ומהות מאירה המתגלה.

רק היהדות יודעת לחיות במורכבות נפלאה כזו שה' יצר. המורכבות הזאת טמונה בנשיאת הפכים יסודית שכל יהודי נושא: חיצוניות ופנימיות. בפנימיות כל אחד מאתנו אור הנשמה חלק אלוה ממעל, שלעולם אינו משתנה, תמיד מואר, תמיד קדוש, תמיד טהור, "אלוהיי נשמה שנתת בי טהורה היא". ואותה נשמה מלובשת בגוף שיש בו נפש בהמית, תאוות ורצונות שיכולים להיות הפך הקדושה. זו החיצוניות שלנו, זה לבוש הנשמה. כאשר באמת מסכימים לזה מבינים שכל הנפילות והחטאים שלנו הם רק בממד החיצוני. הם לעולם לא יוכלו לפגום בקדושת הנשמה שלנו. לכן צעק רבי נחמן על כולנו: "געוואלד, אין שום ייאוש בעולם כלל". הנשמה שלך תמיד שם, ממתינה לך למרות כל מה שעברת, חזור אליה.

וכן בזמן חורבן הבית חרבה רק החיצוניות, האבנים והעצים, ולא המהות הפנימית של המקדש ח"ו. בפנימיות התרחשה ממש תנועה הפוכה לכאורה, המתקה גדולה, ואז התחיל להאיר האור של בית המקדש השלישי. כל עוד הבניין הזה היה קיים לכאורה זה היה עיכוב לדבר האמתי, לבניין הנצחי, ולכן דווקא החורבן והשבר החיצוני מאפשרים לאור העתיד להתחיל ולהתגלות ומקרבים אותו. אלו הן שתי תנועות הנפש של הימים האלה: כאב וצער על החיצוניות, על רמיסת הכבוד של עם ישראל ותורתו, ובפנימיות שמחה גדולה ותקווה לקרבה, למהות העצמית הקרובה מתמיד.

האב החזק, היודע, פותר הבעיות, עמוד השדרה של המשפחה, לפתע אינו מתפקד. הוא חלש, שוכב, מתקשה לדבר. הבן היקר שיתף אותי שהוא עובר משהו מאוד מוזר ולא ברור שהוא רוצה לברר אתי; מצד אחד הוא חש שבר וכאב על מצבו הפיזי של האב, אך מצד אחר הוא אומר: הנה כל תפילותיי הפנימיות מתקיימות. דווקא מתוך החולשה והשבר החיצוני של אבא מתגלה ועולה העולם הרגשי, הרך, העמוק שלו, שלא פגשתי מעולם

ההתרחשויות הרוחניות הכלליות הללו של העם, של המקדש, של הגלות והגאולה, מתקיימות לנצח בתוך כל אחד ואחד מאתנו כמו בסיפור של החבר למעלה. דווקא השבר והכאב הפיזי של האב אפשר גילוי של אור פנימי שלא הייתה לו שום אפשרות להתגלות כל זמן שהמבנה הפיזי והנפשי שלו היה תקין. דווקא השבר וחוסר האונים אפשרו ממש את המקום החדש בין האב לבנו.

על ידי שיחתנו התיישבה דעתו, ב"ה. מצד אחד הוא התפלל וכאב את השבר הגופני של האב, ומצד אחר הודה בכל לב על המקום הפנימי החדש שנוצר ביניהם. זה הבלבול שנוצר, "מה, אני שמח על המחלה ועל הקושי של אבי?" ודאי שלא. אני שמח מהקרבה ומהאור החדש שיש בינינו. אין עם זה שום בעיה, להפך, ה' מצפה שנזכה לעומק הזה, שנראה שבכל המצרים שהוא אתנו ממש: "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה", "בצר הרחבת לי". הפסוקים האלה מבטאים את הדואליות של המציאות, של האור הבוקע מתוך החושך. כל הבריאה מבוססת על העיקרון הזה, וה' רוצה שכולנו נכיר בזה ונדע את זה, שנחיה את זה ביישוב דעת גדול כדי שנדע לדייק את כל המורכבות של המציאות, שנלמד לחבר את כל "הפעולות המשתנות אל האחדות הפשוט" (ליקוטי מוהר"ן תנינא ב).

לצערנו הרב האב היקר והאהוב נפטר לאחר זמן קצר, אך בנו שיתף אותי בכנות מבהילה שהזמן הזה של חולשתו של אביו היה הזמן שבו הוא חש את הקרבה הגדולה ביותר לאביו וגם את קרבת האב לעצמו. הוא הבין והרגיש שאביו זכה להיפטר מהעולם בתשובה גמורה, שיצר קשר עמוק שלא היה לו מעולם עם הנשמה שלו, עם ה' יתברך, ועל כך הוא ממש מודה.

ואני תפילה

באמת לאמיתה התפילה שלנו על עצמנו ועל הורינו היא לזכות לקרבה הזאת, לחיבור הנשמתי הזה עם יקירינו גם כשהכול תקין לכאורה, כשהכול טוב. זה דורש סייעתא דשמיא גדולה ורצון עמוק לעשות תיקון של 'אחישנה', כלומר תיקון מלכתחילה, לזרז את הגאולה על ידי התקרבות רצונית, על ידי כבוד ואהבה מואצת לזולת מתוך הטוב שכבר קיים, מתוך רצון לגילוי השכינה והחזרתה לציון. וידוע שדרכים רבות למקום, והוא יתברך מקרב אותנו בעל כורחנו, בבחינת הנהגה של 'בעיטה', כלומר בלי הכרה, בלי רצון של האדם, כמו נדחף אל תיקונו על ידי קושי וייסורים, שהם טוב ורחמים נסתרים. הדין האלוקי שובר רק את החיצוניות, את ההרגלים הלא מדויקים, את האטימות הרגשית, את מחיצות הברזל שבלבנו, למען תתגלה הפנימיות האמתית שלנו בכל הדרה.

אנא ה', קרב אותנו אליך ברחמים, אנא גאל אותנו ברחמים, אנא עורר אותנו לתיקוננו מרצון, שנזכה להתעורר לאהבת התורה, לאהבת ה' ובעיקר לאהבת חינם לישראל, לאהבת ההורים, הילדים, החברים, וגם מי שפרצופיהם ודעותיהם שונות כל כך משלנו. אנא תן לנו כוח שלא לדחות, שלא להקפיד, שלא להתנשא אלא לפגוש את הפנימיות הקדושה של כל אחד ואחד מישראל כנשמה אל נשמה, כאיש אחד בלב אחד, אמן ואמן.