לונה פארק רגשי - פרשת דברים

חוסר לב כזה

"בין המצרים" - זה לא רק תאריך, זהו מצב נפשי, אפשר לחוש זאת. אני מזהה בתקופה הזו תנועות רבות של הנפש, עליות וירידות בתדירות צפופה יותר, "רכבת הרים", יחד עם גילויים רבים. רבות מהנשמות שאני פוגש מתארות דברים דומים. אחת החוויות הנפשיות שהכי פחות נוחות היא "המוחין דקטנות". אין מדובר בעצבות או בירידה קשה, אלא במין יובש, חוסר לב כזה, חוסר טעם וערך של העשייה היומיומית. מול מצב זה יש לאדם כל מיני תגובות. שתיים מהן אינן מדויקות: האחת היא העצבות והכבדות, שנובעות מביקורת-יתר של האדם על עצמו, "איך אני במצב רוחני כזה, איך לא עובר עליי כלום, כמה אני מנותק מהחיים, מהתפילה, מהתורה, מהילדים, מבן הזוג". השנייה היא הדחקה של תחושת הריקנות, אין בכלל הכרה ותשומת לב למה שחווים, ומסבירים לעצמנו שהכול כרגיל.

כל מה שהאדם חש זה מה' יתברך

למה זה לא מדויק? כי אלו שתי תנועות נפש שמבטאות חוסר אמונה. ביחס לתנועת הביקורת והעצבות העצמית אומר רבי נחמן "שעצבות היא מידה רעה מאוד" (ליקוטי מוהר"ו קנה), והיא הסיבה לכל החולשה הרוחנית. "וכן מה שאינו מתפלל כראוי, הוא גם כן מחמת עצבות ועצלות, היינו מחמת חסרון אמונה, כי בוודאי אם היה לו אמונה שלמה, והיה מאמין שה' יתברך עומד עליו ושומע כל דיבור ודיבור שיוצא מפיו, ומאזין לכל תפילתו, בוודאי לא היה לו שום עצבות ועצלות וכבדות בתפילתו, בוודאי היה מתפלל כראוי". וכן לגבי הרגשת המוחין דקטנות שחשים מדי פעם, היובש וחוסר הלב, אין מה להתבלבל ולהתעצב מהם, אלא מתוך אמונה שגם זה ממנו יתברך, והאחריות היא רק לא לרדת על 'הקטנות' והריקנות הזו. רבי נחמן מסביר שהדיוק בזה הוא - "על ידי אמונה... (שעל ידה) זוכין לאריכות אפיים, שיאריך אפו על כל דבר בלבול ומניעה שעובר עליו בתפילתו ובעבודתו,שיסבול הכול ולא יתעצב ולא יתעצל על ידי זה כלל רק יעצור רוחו ולא יכפת לה כלל, ויעשה את שלו בעבודתו, ויעבור על הכול, ולא יחוש על כל הבלבולים והמניעות כלל, שכל זה הוא בחינת ארך אפיים, שזוכים ע"י אמונה..."

זו לא הדחקה אלא מציאות שהאדם מזהה את המצב וממשיך הלאה, עושה מה שהוא יכול כרגע, וזהו! העיקר הוא לא להוסיף ירידות עצמיות ושיפוטיות-יתר, עד שה' מעביר אותך 

זוהי הדרכה שבאה לפתח קצת קורת רוח מול המצבים השונים שהנפש עוברת, לא להתבלבל ולא להתעצב, אלא "שלא יכפת (יהיה אכפת) לה כלל". זו לא הדחקה אלא מציאות שהאדם מזהה את המצב וממשיך הלאה, עושה מה שיכול כרגע, וזהו! העיקר הוא לא להוסיף ירידות עצמיות ושיפוטיות-יתר, עד שה' מעביר אותך למקום חדש. מה שמעכב הוא עיכוב שהאדם עושה, מרחיק את עצמו, לא נותן לה' להעלות אותו בחזרה.

וכן גם תנועת הנפש השנייה של ההדחקה, כשלא מעזים לפגוש כלל את הריקנות, הקטנות וחוסר הלב - זה גם ביטוי של חוסר אמונה. כי האמונה שלנו אומרת שהכול, ממש הכול, ממנו יתברך. כל מצב, מחשבה או הרגשה, בפנימיות ובחיצוניות, הכול בהשגחה פרטית מה', גם כשלא מבינים. "הקב"ה מצמצם אלוקותו מאין סוף עד אין תכלית עד נקודת המרכז של העולם הגשמי שעומד עליו, ומזמין לו לכל אדם מחשבה דיבור ומעשה, לפי היום ולפי האדם ולפי המקום, ומלביש לו בזאת המחשבה דיבור ומעשה שמזמין לו רמזים כדי לקרבו לעבודתו" (ליקוטי מוהר"ן נד א). זהו יחס אחר לגמרי כלפי עצמנו, תודעה חדשה; כל איש ישראל הוא כלי לגילוי אלוקות, וכל מה שאתה עובר דרכך בא לגלות אותו יתברך, ולכן כל מה שמתרחש בתוכך חשוב ויקר מאוד.

כל המצבים נדרשים

נראה שהקב"ה מתרגל אותנו בקשר אתו יתברך, בסוגים שונים ומשונים, לפעמים בקשר של הודיה, לפעמים לב נשבר, געגועים, בכי של כאב או של שמחה, לפעמים חוסר אונים, לפעמים גבורה או שפלות. כל זה על מנת לשחרר אותנו מהתניות של קשר וקרבה אליו. הוא יתברך רוצה שנדע שרק הוא המציאות, הכול זה רק הוא, והוא זה הכול. כל התנועות הרבות שמבחוץ ומבפנים, כל ה"לונה פארק" הנפשי הזה, מחייב את האדם לגמישות, להרפיה. זה לא מאפשר לנו להחזיק בשום צורה אלא רק לחבר את הצורה ליוצרה. הרב קוק זצ"ל מתאר זאת נפלא: "כל המצבים של האדם נדרשים לו לצורך שכלול עצמו ושכלול העולם כולו, ולא יקוץ אדם בשום מצב שהוא נמצא בו, ויתנהג למלא את חובותיו לפי דרישת מצבו" (קובץ א' תתלח).

חשיבות "תחושת הכלום"

בתמצית - זה לפעמים רק לזהות ולקבל, ו"שלא יהיה אכפת לו כלל", לא להתחיל במשא ומתן עם הקטנות, כדי לא ליפול לעצבות. ולפעמים להעז להיכנס קצת יותר פנימה ולא לפחד לתת לקטנות מקום, ללמוד לראות ולקבל מצבים של יובש, של חוסר חיבור, של חוסר טעם. זיהיתי שלפעמים כשאני מעז לפגוש את זה, בלי לטשטש ובלי לברוח מיד, קורים דברים נפלאים. האחד הוא שזה משפיע מיד על היכולת שלי לקבל את אשתי, את ילדיי, את חבריי ואת תלמידיי במקומות האלו, זה משחרר את השיפוטיות. וכן בנוסף, לפעמים המפגש עם "תחושת הכלום" הזו מאפשר מנוחה למוח וללב. דווקא בגלל המחויבות לעולם הפנימי, לקרבה ולקשר לנפש - מצב זה הוא כמו 'שינה', בחינה של הסתלקות הדעת. וכאשר אני מקבל את זה, נותן לגיטימציה, הדבר מאפשר ויוצר בהמשך חידוש כוח וחיות. כמו אדם שמתעורר משינה ומתחיל את היום. זה בחינה קטנה כמו שהורו לנו חז"ל: "פעמים, ביטולה של תורה הוא קיומה", כלומר ביטול הדעת (התורה) הזה הוא ממש נצרך לנפש - לא לעסוק בשום דבר פנימי, עמוק, כדי לחזור אחרי זה במשנה מרץ, לחידוש של חיבור וקרבה אמתית.