"הוי כנרת שלי"

אחר הצהריים. למרות החום הגדול, רוח מחיה נושבת. מרפסת עץ, שולחן קטן מעוצב, שני כיסאות, ובעיקר ערסל קדוש בצבע כתום (שאליו נחזור עוד מעט) קשור לאורך 'הגזוזטרה של המרפסת'. חופש זוגי בקיבוץ חוקוק. ממזרח - "הוי כנרת שלי", הימה המופלאה והמתוקה נפרשת בגוון כחול-טורקיז, ובהמשך הרי הגולן אהובים. מדרום ניצב מצוק הארבל העצום ולרגליו, אפשר לראות את הקצה הצפוני של עיר הקודש טבריה, גולשת עד למים.

יש כאן נס, לאחר שנים בתוך המולה של צהלות ילדים קטנים, גדולים, ריצה למילוי רצונות, בכיות וצחוקים, רעשים נפלאים של תסכולים ושמחות, פתאום... ש...ש...ש...שקט, רק הזוג המלכותי, נסיך ונסיכה, לבדם בעולם, גן עדן לפני החטא, הטלפון כבוי, אי אפשר להשיג אותנו. זהו!

אשתי "בעזות דקדושה" (לראשונה, בלי לחשוב עליי) קופצת לתוך הערסל, והפעם באמת העולם עמד מלכת. ב"רביצה" הפשוטה הזו לכאורה, על הבד הכתום, התרחשו עולמות שלמים, כמו שתיארה לי מאוחר יותר. בתחילה נכנסה ל"מצב ציפה", שתיקה ובהייה אינסופית אל האופק, ונראה שכמו עלתה לעולם שכולו טוב. הצצתי בה מדי פעם לוודא שיהיה לי עם מי לחזור לבית.

הכול בטל ומבוטל

לאחר זמן שיתפה אותי: "זהו, הגעתי. לא אכפת לי מכלום! לא צריכה להיות כלום. אין ילדים, אין עולם, לא צריכה לספק פתרונות להסעות לקייטנה וחזרה, לא לספק פתרונות לתעסוקה בבית, לא מה יאכלו בצהריים, בערב, לא לחשוב האם נשארו מספיק עגבניות גם למחר. אין שום דבר שצריך להספיק, הכול בטל ומבוטל, המוח מרוקן ממחשבות העולם הזה. זו תחושה ומצב שלא חשתי שנים, אולי לא חשתי בכלל בעבר. פלאי פלאות, שיישאר כך לנצח"... מהו המצב הזה?

המקום גורם או המחשבה?

מצד אחד יש בחינה שמופיעה בחז"ל - "המקום גורם". כלומר ה'לבד הזוגי' הזה, כאן בצפון, ללא הרעשים החיצוניים, מאפשר מקום פנימי כזה מיוחד, מחובר, נח. לפי זה, פשוט צריך לעשות את זה יותר, לנסוע ליותר חופשים. ודאי שיש בזה משהו נכון, אך אי אפשר באמת להסתפק בתלות הזו במקום חיצוני כדי לחוש מנוחה, שקט, עונג, דבקות. הרי "חיי עולם נטע בתוכנו", לא בחוקוק (בלי לזלזל). הכול נמצא בפנימיותנו, וברור שצריך ואפשר למצוא את המקומות הללו של "הכול בטל ומבוטל, שלא צריכים כלום, ולא אכפת לנו מהעולם" וכו'. המצב הזה של "המוח מרוקן ממחשבות על העולם הזה", כמו שתיארה, לא יכול להיות שהוא נמצא במקום חיצוני, הרי הכול באמת ממש בתוכנו.

כשהיינו במסעדה בראש פינה, בתוך המון סוער ורעב, אמרתי לעצמי עכשיו הזמן לבדוק, להראות לעצמך שאפשר גם כאן להיות במנוחה, לשחרר את המחשבות, להפשיט את הגשמיות. נו, נראה אותך. והנה, פלאי פלאות. אשתי יצאה רגע, המלצרית מרעישה 'בטירוף' עם הצלחות, ילדים בשולחן הסמוך צווחים, ועבדכם יושב, שם שתי אצבעות על העיניים, והתיבה נחה

"דהנה התורה סתים וגליא, והקב"ה גם כן סתים וגליא (זהר ח"ב רל), דהיינו מה שנגלה לנו הוא הלבוש והחיצוניות, ומה שנסתר ממנו הוא הפנימיות. והנה כל אדם צריך לזרז עצמו להשיג הפנימיות מה שנסתר ממנו" (ליקוטי מוהר"ן עג חלק א).

וכן ידוע ש"מקום" לפי הבעש"ט הוא לא המקום פיזי, הגשמי, אלא המקום והזמן הם רק "לבוש וחיצוניות", ובאמת מלמד הבעש"ט הקדוש: "במקום שאדם חושב שם כל האדם". ולכן הדגש של העבודה הפנימית לפי תורת הסוד והחסידות ניתן על היכולת המופלאה שלנו ל"הפשטת הגשמיות" (חוקוק, כנרת, צימר, ערסל וכו'), ומציאת הדברים בפנימיותנו (יכולת הביטול, ריקון המחשבות, המנוחה והדבקות) בלי קשר למקום ולמצב הפיזי. ובאמת עניין "התפשטות הגשמיות" וניקוי המחשבות הם הדרכה לכל אחד, והם סעיפים מפורשים בשולחן ערוך בהלכות תפילה ממרן המחבר: "המתפלל צריך שיכוון פירוש המילות שמוציא משפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתישאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו... וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות הכוח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה" (או"ח צח סעיף א).

יש כאן הדרכה לעבודה פנימית שמאפשרת את הקשר עם המקומות המופלאים הללו, שכל אחד כל כך משתוקק אליהם. "הנה ימים באים... והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'" (עמוס ח יא).

שווה לכל נפש

שוחחנו והתעוררנו יחד למחויבות למציאת היכולות הללו, ולקיום שלהן ביומיום.

דיברנו על כך שיש מחיר נוסף לזה שלא מכירים את האפשרות הזו של חיבור וביטול פנימי. המחיר של האשמת העולם וביקורת עליו, בחוסר החיבור שלי. כמה עומס מעמיסים זה על זה (על בן הזוג, על הילדים, על המעסיק, על החברים): "בגללם אני לא יכול להתחבר לה' ולהתקרב אליו, המקום הזה/היישוב/האדם - מצמצמים אותי, לא נותנים מרחב, הם... והם... והם...". וכן ממשיכים בדמיונות: "רק אם נצא לחופש של חודשיים בסיני, ביוון, בזנזיבר וכו', רק אז אולי אוכל לרוקן את מחשבותיי, למצוא את הקשר האמתי לה', להתבטל אליו באמת, למצוא מנוחה נכונה, להשתחרר מהגשמיות הסוערת והרוגשת". שקר! מעדיפים לחשוב כך כי זה מרגיע את המצפון ואת האגו. אך לאמתו של דבר זה רק בריחה מהמחויבות ומהאפשרות המופלאה של כליהודי באשר הוא, כמו שהוא ובפרט בדורות הללו של הגאולה, להתבטל, להתחבר ולהידבק בה' יתברך בכל מקום ובכל מצב. "לא דבר ריק הוא מה שאנו קרואים לדבקות תדירית, ומה שהסגנון הרזי שהולך ומתפרש יותר ויותר בדורות המאוחרים, עושה את התוכן הא-להי הזה יותר שווה לכל נפש"... (הרב קוק, אורות הקודש ג ריז).

לסתום ולכוון עיניו אל התכלית

לאחר מכן, כשהיינו במסעדה בראש פינה, בתוך המון סוער ורעב, אמרתי לעצמי עכשיו הזמן לבדוק, להראות לעצמך שאפשר גם כאן להיות במנוחה, לשחרר את המחשבות, להפשיט את הגשמיות. נו, נראה אותך.

והנה, פלאי פלאות. אשתי יצאה רגע, המלצרית מרעישה 'בטירוף' עם הצלחות, ילדים בשולחן הסמוך צווחים, ועבדכם יושב, שם שתי אצבעות על העיניים, כמו שלימד אותי רבנו נחמן מברסלב: "צריך לסתום את עיניו ולצמצם את הראות ולכונו אל הדבר שצריך, כדי שלא יבלבלו אותו דברים אחרים... כמו כן כשרוצים להסתכל על התכלית שהוא כולו טוב, כולו אחד, צריך לסתום ולכוון עיניו אל התכלית. כי אור התכלית הזה הוא רחוקה מהאדם (בגלל כל הרעשים החיצוניים והמראות מסביב, שמבלבלים, ומפזרים את הראות והנפש) ואי אפשר לראותו כי אם בסתימו דעיניין, שצריך לסתום את העיניים לגמרי ולסגרם בחזקה מאוד, אף גם לדחקם באצבע, כדי לסתמם לגמרי, ואז יכול להסתכל על התכלית הזה" (ליקוטי מוהר"ן סה ג). ומוסיף תלמידו הקדוש ר' נתן זצ"ל דיוקים נפלאים לעבודה זו: "ענין הביטול הוא לבטל הגוף לגמרי, שלא יהיה לו שום הרגשה כלל, אפילו של ההכרחיות, עד שלא יניע עפעפיו ולא יניד בשפתיו ולא יזיז בשום איבר רק יהיה בטל ומבוטל כל ההרגשות כולם בתכלית הביטול אל אור ה' יתברך ואל התכלית ששם כולו אחד, כולו טוב" (ליק' הלכות מילה ה"ה).

אלו היו רגעים קצרים ונפלאים, ללא ערסל, ללא כנרת, ממש ההפך - מלא אנשים, רעש והמולה, והנה דווקא שם, בחסדי ה', כמו תיבת נח בתוך המבול, והבלבול, התיבה נחה. הכול קרוב, מחובר, "כולו אחד, כולו טוב". שנזכה עוד ועוד בשם כל ישראל אמן ואמן. (ודאי שכל זה לא מבטל את הצורך בחופשה זוגית פשוטה, אך בלי התלות, בלי האחיזה בזה).

עולם קטן - כתבות