מאמר - ההכרה

מקום עכשווי ומקום להגעה

בשיעורים האחרונים, מראש חודש אלול, עשינו בקבוצות השונות תרגיל פשוט שבא לעורר פנימה, לגלות את מה שהנפש מבקשת ממך באמת בעת הזו, לקראת השנה החדשה. זו הייתה עבודה לקראת ראש השנה, לגלות את "המקום העכשווי" של כל אחד ואת "המקום להגעה".

ימימה אביטל זצ"ל מלמדת שכל אחד שרוצה להתפתח ולגדול רוחנית בצורה אמיתית ומאוזנת, צריך להכיר בתוכו שתי בחינות: האחת היא "המקום העכשווי"שלו, כלומר המדרגה העכשווית, השלב הנוכחי, שהוא כולל את כל הדרך שעשית והתקדמת עד כה: כל התיקונים, השינויים וההתחדשות הפנימית שזכית להם עד עכשיו. במקביל ישנו "המקום להגעה", כלומר נקודות ומידות בנפש שעדיין ממתינות לתיקון, והמדרגות שמצפות לך בהמשך הסולם. המעמד הנפשי הזה, שנושא את המורכבות הזו, מאפשר התקדמות יציבה, רצופה ואמיתית. ההכרה במקום העכשווי, תוך התבוננות על הדרך שעברתי, נותנת דחיפה, כוח וחיזוק למעלה, מתוך הכרת הטוב על השינויים הפנימיים. ומצד שני יש איזון שמאפשר לא ליפול לדמיון הגאווה, הנה כבר הגעתי, גמרתי את התיקון, אלא תמיד יש המקום הבא להגיע אליו. רבי נחמן מברסלב מסביר את זה על הפסוק: "אם אסק שמיים – שם אתה". אם עלית מבחינה רוחנית לשמיים, השתנית, זכית לתקן מידה כלשהי, אל תעצור – "שם אתה", הקב"ה הוא אין-סוף, יש עוד הרבה להשלים ולעלות. תודֶה על העבר, ומיד תמשיך הלאה (ליקוטי מוהר"ן ו).

"אחת שאלתי" – האומנם?

המזומר והניגון שלנו באלול הוא נפלא: "לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי... אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ... לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ"(תהילים כ"ז).

לפי ההקדמה שדיברנו למעלה, ישנה "המקום להגעה" – "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ". ברור שזה כל מה שעומק הנשמה שלנו רוצה וצריך. אך כדי להגיע לשם צריך להעז לפגוש בכנות את "המקום העכשווי", את מה שהנפש מבקשת כרגע, בעת הזו, לפי המקום הרוחני שלי עכשיו.

הקשבה לבקשת הנפש העכשווית

התרגיל שעשינו היה ממש פשוט (ולפעמים זה הכי קשה לנו). עצמנו עיניים ושאלנו שאלה פנימית – "נפשי נפשי, מה את מבקשת ממני בזמן הזה, מה באמת חסר לך?" לאחר מכן, הקשבנו פנימה לזהות את הבקשה הפנימית האותנטית שעולה מאליה בכנות, בלי "שכלים", בלי שינויים מוסריים, כמו שזה (כדאי לנסות בבית).

הנה כמה דוגמאות:

קצת לנוח –

מישהו זיהה ששאלת הנפש העכשווית העיקרית שלו היא מנוחה. הנפש מבקשת ממנו לשחרר קצת את המאמץ הפנימי. אפילו בנושאי הקדושה הוא קלט שיש משהו בהתנהלות הפנימית שלו, מהלך מופרז של דרישה עצמית, ונפשו מבקשת קצת הרפיה, קצת יותר רווחים לנשימה ביום-יום.

קצת יותר גבורה והשתדלות –

אחד ראה ממש את הצד ההפוך מהחבר למעלה. כלומר קלט שנפשו מבקשת ממנו להתייחס קצת יותר בכובד ראש לנושא של ההשתדלות ולעולם העשייה, גם בקיום המצוות וגם בנושא הפרנסה. זיהה שיש אצלו זלזול בעשייה ובאנשים מעשיים. וזה לא בא מהמקום המתוקן והנכון, כמו שהוא היה מעדיף לחשוב, "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי", אלא סתם מעצלות וחוסר גבורה מספקת.

קצת יותר פתיחות –

חבר אחד זיהה שנפשו מבקשת להיפתח. הוא ראה וקלט מתוך התרגיל כמה סגירות יש בחייו: מול אשתו, ילדיו, חבריו, מול התורה, מול נותן התורה. הבין ששורש הסגירות היא מול עצמו. הוא מתקשה לפגוש את עצמו באמת, את צרכיו הפשוטים, את רגשותיו, את מאווייו הפנימיים. מעצם התרגיל הוא ראה כמה קשה לו להיכנס פנימה ולחוש את אשר מתרחש בקרבו (צריך לדעת עליו, שאין זה אדם "שלימזלניק", לא יוצלח כזה, אלא ממש ההפך, האיש מצליח מאוד בחייו החיצוניים, בעל מקצוע מכובד, פרנסה בשפע, ומכובד על הבריות. עם כל זה (ואולי בגלל כל זה) נפשו אומרת לו מבפנים את מה שבאמת חסר לה (ואם לא היא, אז אשתו), היא לא מתרשמת מהמילוי החיצוני, ודורשת את מבוקשה. הזיהוי של זה הוא מתנה גדולה. בזה תלוי הכול.

בת קול יוצאת ומכרזת

באלול אורות הנשמה מתעוררים. כל הכיסופים והגעגועים לאמת לאמיתה, לטהרה ולקדושה, שהיו צבורים פנימה לאורך השנה, יוצאים ממחבואם ומבקשים לעלות על פני השטח – לשדה (שם מקום המלך בזמנים אלו). השדה הוא "שדה ההכרה" והמודעות של האדם. חלקי נפש אלה הם ניצוצות הנשמה שהתכווצו ונדחקו מתחת לשדה, מתחת לפני השטח, בתת-הכרה. נכנסו למצר מחובות החיים, מכל ה"צריכים", המחויבויות החברתיות ונימוסי העולם. נדחקו פנימה, והם כמו זרעים קטנים באדמה, שכוח החיים הטבעי שטמון בהם דוחף אותם לעלות ולהתגלות. אך העפר והאדמה המהודקת מלמעלה (ההרגלים שחוזרים על עצמם ללא מודעות) מקשים עליהם את הצמיחה הטבעית.

חלקים פנימיים אלה שייכים לתיקון וההשלמה העצמית הנשמתית של האדם, שבשבילם בא לעולם. הם לא ינוחו, ולא יניחו, ולא ירפו, הם מבקשים מבפנים השלמה רוחנית, מבקשים מענה אמיתי, מההכרה של האדם. זוהי הבחינה הפנימית של התשובה של אלול, כפי שמלמד הרב קוק זצ"ל: וְהַתְּשׁוּבָה הָרָאשִׁית, שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הַמַּחֲשַׁכִּים מִיָּד, הִיא שֶׁיָּשׁוּב הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ".

לשוב לעצמך, זה לשוב להקשיב ולשמוע את הקולות הפנימיים הדוחקים שם מתחת להכרה. אומר לנו רבי יהושע בן לוי במשנה באבות ש"בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". ומבאר הבעל שם טוב הקדוש זצ"ל כי "בת קול" היא הרהור התשובה שעולה במחשבתו של כל יהודי לפחות פעם אחת ביום. ה"הרהור" הזה הוא קול דפיקת הנפש המתעוררת, בפרט באלול לקראת יום הדין הגדול, ומעוררת את האדם להרהר מחדש על ההתנהלות ההרגלית שלו, על "המצוַת אנשים מלומדה" שלו, להעז להתחדש, לפגוש, לצמוח, לגדול. ההרהורים והבקשות הפנימיות של הנפש הם מתנות קדושות מה', שליחיו הנאמנים שמבקשים מאיתנו לשוב אליו, לשוב לחיים הפנימיים הנשמתיים שלנו, עד שנזכה באמת ל"אחת שאלתי" –"לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו" בקביעות, בקרוב ממש, אמן ואמן.