נער אש קודש

חסימה בשיעור

בשיעור לנוער במכינה קדם-צבאית דיברנו על נושא שורשי בתפיסה העצמית ועבודת הנפש. למדנו על ההפרדה שיש לעשות בין המהות העצמית, שהיא טהורה ולא משתנה, לבין עומס נפשי שהתלבש עליה מכל מה שעברנו עם ההורים, המורים וכו'. למדנו שנוצר שם בתוכנו ערבוב גדול בין החלקים האלה, ולא ברור מה באמת שייך למקוריות ולשורש שלי הא‑לוהי, ומה נחקק ונרשם מהסביבה. וכן למדנו שזו תמצית הבלגן הנפשי שלנו.

הזכרנו כמובן את דברי הרב קוק בנושא: "כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק". בתחילה היה חוסר הבנה גדול של הנערים וקושי לקלוט באמת את ההבחנה הדקה הזו. נוצר איזה פער גדול בין הלימוד לנערים.

ואני תפילה

תפסתי 'אומנות אבותיי' ופניתי בליבי פנימה בתפילה, בלי שאף אחד שם לב, כמו שלימד רבי נחמן מברסלב, שאפשר להתבודד ולדבר עם ה' גם כשאתה מוקף באנשים. לחשתי לו יתברך: "אני ממש זקוק לעזרה, אתה הרי קרוב לכל אשר יקראוך באמת. אז הנה, אני ממש צריך עזרה. יש כאן איזו חסימה בכיתה, ואני לא מצליח לפרוץ אותה בעצמי".

והוספתי בפנייה אליו: "זה לא עוד משהו קטן, אלא יש כאן על הפרק אחד הנושאים החשובים ביותר שאתה תתברך רוצה מאיתנו שנשיג בהשגה עמוקה: גילוי אור הנשמה שלנו, שהיא ממש חלק ממך. אבא רחמן, תראה זה בשבילך. זה לא לימוד אקדמאי, מנסים כאן ללמוד איך לגלות אותך, לכבד אותך להיות איתך בקשר. אנא שלח איזה כיוון". והוא ברחמיו, כמו שהבטיח שהוא קרוב אם זה באמת, שלח את עזרתו ביצירתיות כמו שרק הוא יודע.

מרד קדוש

אחרי עוד כמה מילים שנועדו לקרב את הנושא ללבבות השתמשתי בכמה מילים שהקפיצו את אחד הנערים, והוא ממש התמרד ולא הסכים עם הנקודה שהעליתי. ואז עצרתי והתחלתי מהלך של דיאלוג איתו. המהלך כנראה דחק אותו לפינה, ויצאו ממנו מילים שעברו את הגבול, בחינה של 'חוצפא יסגא'. צריך לדעת שבכלליות לנער היקר הזה כרגע בחייו יש נוכחות של פתיל קצר, סיפורים נמשכים עם מסגרות חינוכיות וסמכויות למיניהן. נפשו היא אש (לפעמים קודש ולפעמים שרפה בערבוב).

דממה נפלה בכיתה. תמונת המצב הייתה שאני ניצב מול הנער, די קרוב, וכל הכיתה מתבוננת לראות את תגובתי. חשתי שיש שאלה באוויר: "הנה מורה להכרה ומודעות, מה יעשה במצב כזה?" וכך המשכתי לזהות בתוכי את המבחן שאני לכאורה נמצא בו. חשתי שני כוחות סותרים בתוכי: האחד של השכל הישר, המסביר לי להציב לנער גבול ברור בדיבור תקיף, אולי אפילו להעיף אותו מהכיתה, ובכך אשמור על הסמכות המורית שלי, וגם האחרים יראו ויראו. מצד שני, היה שם עמוק בפנים, מעבר לכל השכלים, רצון עז לגעת בנער במקום שעוד לא נגעו בו אחרים ונראה שגם הוא בעצמו עוד לא פגש.

לאחר זמן קצר שהורגש כנצח מצאתי את עצמי פוסע עוד כמה פסיעות אל הנער, ניצב מולו בנוכחות אוהבת אך ישרה ולא מתפשרת, מסתכל עמוק לתוך עיניו ולתוך ליבו ונשמתו, ופי שלף את השאלה הזאת: "אחי, תגיד את האמת באמת. האםבאמת התכוונת ורצית להתחצף אליי עכשיו?"

מאש למים

ראשו נע מייד קדימה לעברי, לתגובה ההרגלית שהוא מכיר של התמרדות עם 'מורה מצמצם'. אך פיו שתק. לא היה לו שם דיבור, רק האנרגיה של האש התפשטה לשרוף, אך נעצרה. לפתע התיישב ונראה שהוא שוב מקשיב בתוכו לשאלתי. ראו שזו תנועת גוף ונפש שהוא לא רגיל אליה (צריך להבין שזה מה שמנסים לדבר איתו כבר שנים שצריך לעשות, "לעצור לפני תגובה", "סוף מעשה במחשבה תחילה" וכו').

כאן לא אמרתי לו מה לעשות, רק שאלתי שאלה נוקבת (שבאמת הפתיעה גם אותי), והנה נפשו פעלה בטבעיות פעולה הכרתית, כמו חשה שיש כאן מולו משהו חדש שמצריך אותו למצוא תשובה חדשה. נפשו זיהתה שאין כאן מורה שהולך לצמצמם אותו, כמו שהתרגל לחשוב במהלך השנים, אך גם לא אחד שהולך לוותר לו. מה זה כאן? נראה שהמערכת שלו עוברת טלטלה. כל הכיתה ועבדכם המורה ממתינים למוצא פיו. ממתינים ומצפים לראות לאן זה הולך.

תשובתו המפתיעה לא איחרה לבוא: "לא! לא התכונתי להתחצף. רק הרגשתי שעברת את הגבול שלי בדיבור כלפיי, וזה מה שאני עושה כשעוברים לי את הגבול. באמת רק רציתי להבין את הנקודה שאתה מדבר עליה".

ואני בתפילת הודיה פנימית: "תודה, תודה לך ה' יתברך, אב הרחמים והחסדים. הנה אני רואה ומבין את הרמיזות שלך, מה שהתרחש פה עכשיו זו התשובה שלך אליי. ברוך שמך לעד ולנצח נצחים, עכשיו נראה שיהיה קל ממש לקרב את הנקודה של הלימוד לכולם, והכול בזכות נער אש הקודש הזה".

פניתי אליו, ודבר ראשון חיזקתי אותו מאוד. "אחי, אני מאוד מעריך את האמת שלך ולא פחות את ההתחדשות בתגובה שלך, איך עברת מאש למים, זה היה לימוד בשביל כולנו". והוספתי שעכשיו בזכות מה שעברנו כאן, בדיאלוג הזה בינינו, אנסה להבהיר בצורה חיה את הנקודה של ההבחנה בין מהות עצמית לתגובות הרגליות שהתלבשו עליה. הסתכלתי על פניו שלפתע היו כל כך רכים, כנועים, אך מלאים בעוצמה וכוח. הפעם זה היה כוח אמיתי, לא פיצוי של כוח בצורת כעס אלא נוכחות כנה שרוצה לגדול, שרוצה אמת.

ואז המשכתי: "אחי אהובי, החוצפה שלך היא לא אתה! היא רק תגובה אינסטינקטיבית הישרדותית שפיתחת עם השנים מול העולם כדי ליצור לעצמך מקום, ווידאת טוב טוב שאף אחד לא ינסה לקחת לך אותו. הילד שהיית, הייתה לו סיבה טובה מאוד להילחם על המקום שלו, הוא לא חש בטוח". לאחר שחשתי שהוא איתי, שהוא קרוב ומבין ורוצה שאמשיך, המשכתי: "המהות שלך לא חצופה, זה פשוט מה שאתה רגיל לעשות כשעוברים את גבולך. אך באמת, כמו שאמרת, המהות שלך רק רצתה להבין את הנקודה של הלימוד, רצתה להתקרב, והסתתרה ונעלמה מאחורי החוצפה השורפת".

סיכמתי: "אחי, עכשיו בזכותך זה ברור. אתה האמיתי הוא הרצון שלך להבין ולהתקרב, והחוצפה היא רק לבוש לרצון הטהור הזה. וכרגע בחייך הכול 'מעורבב ומסופק', כמו שהרב קוק זצ"ל גילה לנו. את ההמשך של הלימוד מבינים בדברי הרב אחר כך, כאשר הוא מדייק את העבודה שלך ושל כולנו: 'והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל הא‑להים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה'".

שנזכה, אמן שבת שלום.