קשב משחרר

ידוע שאחד היסודות העיקריים בהתפתחות הרוחנית ובצמיחה הוא פיתוח יכולת הקשבה פנימית. זה אחד מפלאי היכולת האנושית, אשר מבדילה אותנו משאר חלקי הבריאה - הדומם הצומח והחי. הם רק מתקיימים, ללא שום יכולת הכרה בקיומם,ללא הכרה בהוויית החיים המתקיימת בהם, ולכן לא יכולים לשנות את גורלם. "אמר רבא: שור בין יומו קרוי שור, איל בן יומו קרוי איל" (בבא קמא סה, ב).

יש בנו יכולת להכיר את תנועות הנפש השונות בתוכנו ולזהותן, מתוך מידת רוחק, ללא תגובה, ללא פעולה, כדוגמת אדם הצופה למרחוק על אדם אחר, אהוב ויקר, כך האיש הפנימי לומד לפגוש את חלקי נפשו השונים מתוך צפייה והקשבה עדינה אליהם, ותוך כדי כך הוא לומד לזהות התניות והרגלים נפשיים, אשר חוזרים על עצמם ולא מאפשרים תנועת חיים טבעית זורמת, משוחררת. ההקשבה הפנימית מאפשרת זיהויים דקים, עדינים, מנימי הלב, המאפשרים שחרור של "החומרים המרעילים" הללו שנחקקו עמוק בתוך הנפש.

אני רוצה לב נקי

בחרתי כאן דוגמה חזקה לשחרור כזה, שהתרחש אצל תלמידה אמיצה (האומץ הוא בדרישה לאמת, בכוח העז להיכנס פנימה ולקחת אחריות על תגובות הנפש האישית והפסקת האשמת העולם בכאביה).

אותה תלמידה התעוררה לזהות (בקשב הפנימי) תגובה שחוזרת על עצמה. היא שמה לב שבכל פעם שהיא מקבלת פרגון, או מילה טובה מהסביבה, מתעוררת בנפשה דחייה פנימית, כמו חלק שקופץ, מתנגד ונסגר.

היא התחילה להתבונן ולהקשיב לזה ביומיום. שמה לב איך זה חוזר בכל מרחב חייה: מול הבעל, החברות, בעבודה, משפחה.יש כאן דבר מדהים, כוח ההסתרה הזה שה' ברא הוא ממש פלאי. שנים אדם יכול להסתובב בעולם עם חסימה נפשית חזקה כזאת, אך לאדם עצמו נראה שככה זה אצל כולם, שזו מציאות אובייקטיבית ולא אישית (זאת ההסתרה בעצמה) ולכן הוא כלל לא רואה צורך לעמוד ולברר את זה. לפעמים עוד מוסיף האדם לעצמו הסברים שכליים, למשל: שקשה לו עם פרגון מתוך ענווה, שהוא לא רוצה "לעוף על עצמו" יותר מדי, וכו'. עד שמשמים מזכים אותו להתעורר ולקלוט: "געוואלד, יש פה משהו שעוצר אותי, משהו שמייצר לי דחייה כלפי אנשים אהובים. מה זה? אני לא רוצה את זה, לא אכפת לי מכל ההסברים השכליים,אני רוצה לב שקט, לב נקי מכעס ומדחייה, רוצה לשחרר את הדבר הזה". האדם מתחיל להבין שזה לא מחויב המציאות, שיכול להיות אחרת.

שנים אדם יכול להסתובב בעולם עם חסימה נפשית חזקה, אך לאדם עצמו נראה שככה זה אצל כולם, שזו מציאות אובייקטיבית ולא אישית, ולכן הוא כלל לא רואה צורך לברר את זה. לפעמים עוד מוסיף האדם לעצמו הסברים שכליים, למשל: קשה לו עם פרגון מתוך ענווה, הוא לא רוצה "לעוף על עצמו" יותר מדי, וכו'

זה השלב הראשון בהתעוררות ובתחילת התיקון. כמו ברפואה, השלב הקריטי הוא שלב ההבחנה והזיהוי. העמידה הכנה מול עצמי, בזיהוי מרכיב נפשי שחוסם, בלי לטשטש, בלי להדחיק, ויחד עם הזיהוי מתפתח הרצון למקום חדש, פתוח, משוחרר. השלב הבא הוא לא פשוט כי יש תקופה שבה חווים פער, סתירה, בין ההבנה שהתעוררה שזה מיותר לי, לבין היכולת ליישם תגובה נפשית חדשה. בשלב זה האדם נדרש לפתח את אחד מכוחות הנפש הכי משמעותיים - כוח הקבלה העצמית. קבלה שמאפשרת, למרות פערים וסתירות פנימיות, להתקדם, להמשיך, לא להיבהל, לזהות את זה מתרחש, בלי לרדת על עצמך, בלי להדחיק. הדיוק העדין כאן הוא: לזהות, לקבל ולהמתין למקום חדש, מתוך אמונה וביטחון שהוא יתגלה ברצון ה', שאהיה מוכן. ובינתיים: "אנא זמין למהווה", המתנה קדושה. מוכן להיות, ככה כמו שאני, עד שה' יפתח לי.

תשובה פתאומית

ואכן, לאחר זמן "נפל אסימון ענק", ככה בפתאומית. התגלתה הבנה בהירה ונפלאה, מתוך עוד אירוע שמישהו פרגן לה על איזה עניין, ושוב התחילה הדחייה בפנים, הסגירות... אך מה זה? משהו שם בפנים אחרת,משהו חדש רוצה את מקומו, רוצה להתגלות. זה התחיל כאור מקיף, מעל הראש, נכנס פנימה, יורד אל הלב, והיא התיישבה לכתוב, שיהיה גם נוכח וגלוי "בעולם העשייה".

היא קלטה שחוויה זו של דחייה והתנגדות כלפי פרגון נובעת מדבר חזק מאוד שנחקק בנפשה לאחר שאמה נפטרה, כשהיא עצמה הייתה בגיל צעיר.

זמן קצר לאחר הפטירה ניגש אליה אדם מאוד משמעותי בעבורה, ואמר לה משהו בערך בלשון הזאת: "את נשמה מאוד חזקה אם קיבלת כזה ניסיון בגיל כל כך צעיר". ודאי שהאדם הזה רצה לחזק את רוחה ולתת לה כוח להמשיך. אך מה שנחקק שם עמוק בנפש הוא ש"פרגון לחוזק וגבורה הוא זה סימן למשהו קשה שיבוא, ושהיא יכולה לו". זה נרשם כמובן בתת-מודע, אך מאז זה ייצר לה התנגדות לכל פרגון כלפי כוחותיה או כישרונותיה. ובנוסף "אסור" היה לה להיות טובה מדי, חזקה מדי, כדי שלא יבואו דברים קשים. "חקיקה" זאת בנפש יצרה הרבה תנועות נפש לא מאוזנות: או "ילדה שבורה וקרבנית, שלא מסוגלת" (כדי שלא יקרה שום דבר רע), או "גיבורת על" שמתקתקת הכול, ללא עצירות, ולא רואה את עצמה, ואז כאשר מפרגנים לה נסגרת ודוחה את המפרגן ובמיוחד מול אלה שהכי קרובים, כי הם הכי מזכירים את הקשר עם אימא. היא חשה שהפרגונים לא מאפשרים לה לכאורה להיות חלשה, להרגיש כאב, להרפות.

היכלי התמורות

התשובה שה' פתח לה יצרה הרגשת שחרור גדולה, כמו אבן ענקית שירדה מלבה, ונפתח פתח חדש אל עצמה, אל ה'.

כל אחד מאתנו מאז החטא הקדמון נושא בתוכו ערבובים, ועבודת האדם היא לברר את עצמו, לגלות ולשחרר את הסבך הנפשי המסתיר את אור ה' בתוכנו. רבי נחמן מסביר את שורש הדבר בפסוקים הראשונים של הפרשה הבאה: "וירא אליו ה'באלוני ממרא". "'וירא אליו' זה בחינת התגלות אלוקות, וזה אי אפשר לזכות כי אם ע"י שנכנסין להיכלי התמורות ומבררין הקדושה משם. וזה בחינת 'באלוני ממרא' - לשון תמורה, לשון 'ואם המר ימירנו'. וזה באלוני ממרא... ששם אחיזת היכלי התמורות שרוצים להחליף ולהמיר אותם, לרחק את האדם ח"ו 'מאילני דחיי' אל ההפך ח"ו, ועל ידם דייקא נגלה ה' אליו, ע"י שזכה לברר הטוב מהרע ולעלות אל הקדושה משם עד שזכה להתגלות אלוקות 'בחינת וירא אליו ה'".

היכלי התמורות הם הביטוי של הכוח הרוחני של ממלכת הרשעה שמייצרת את כל הערבוב, הספק והמרחק מהאמת, מהמהות האלוקית, וע"י העבודה האמיצה של נשמות ישראל "הרשעה כעשן תכלה". בקרוב ממש, אמן.

עולם קטן - כתבות