כמה את גיבורה, רות. את נאבקת.
זרה, חסרת כל, בלי סיכוי, אבל באצילות ובמסירות את לא מוותרת.
כמה את גיבורה, נעמי. את נאבקת.
מר ככל שיהיה הגורל, את מוצאת בו חוט של חסד שידבק בך.
כמה אתה גיבור, בועז. אתה נאבק.
מתוק ככל שיהיה הפיתוי, אתה מקשיב מעבר לו, אל נפש תמה, אל קריאת כנפיך.
כמה היא אהובה, מגילת רות, וגיבוריה מרשימים. רק דבר אחד חסר בה.
במה נאבקים כולם? מי הרעים?
כל כך הרבה גבורה ואומץ. נגד מי? נגד מה?
זה לא שאין רע בסיפור. פשוט זה רע שקוף:
רע הרעב בארץ, רע הסדר החברתי בו אשה זרה ואלמנה נידונו לרעב ותלות. רע היצר המפתה בלילה חשוך של בדידות.
הם לא רוצים להיות רעים, כל אלה. אין להם כוונה. הם שם כמו תפאורה, גבולות מגרש, צריך להסתדר איתם.
אומרים הגיבורים:
אם מקשיבים, לא מוותרים, לשמוע איזה קול קדום אשר מונח עמוק מתחת כל העובדות והסדרים האלה.
אם מקשיבים אפשר לשמוע שאפשר אחרת. אפשר במסירות, בחסד. בשליטה עצמית ובנחישות.
אפשר לזהות בתוך יומיום של עבודה קשה משהו שקדם לכל זה.
מישהי שקדמה לעולם, והיא קדומה ועתיקה, והיא שם.
חג שמח, חג מתן תורה